הוועד להגנה על עיתונאים (Committee to Protect Journalists) פרסם את רשימת עשר המדינות בהן הכי לא מומלץ להיות בלוגר.
את המקום הראשון המפוקפק תפסה המדינה המזרח אסיאתית בורמה (מיאנמר).
"הבלוגרים הופכים להיות חוד החנית של מהפכת המידע ומספרם הולך וגדל במהירות", אומר יו"ר הוועד ג'ואל סיימון, "אך הממשלות משתמשות בטכנולוגיה כדי להצר את צעדיהם ומגבילות את חופש המידע באינטרנט באמצעות צנזורה וחסימת אתרים. אם הן לא מצליחות להשיג את מטרותיהן באמצעים הללו הן מבצעות מעצרים של בלוגרים כדי ששאר אנשי הבלוגוספירה יבינו שעליהם לצנזר את עצמם".
בין השאלות שנשאלו היו: האם המדינה ביצעה מעצרים של בלוגרים? האם הבלוגרים במדינה סובלים מהטרדות והתקפות וירטואליות? האם המדינה עוקבת אחר אזרחים המשתמשים באינטרנט?
הכוכבת של ראש הרשימה, בורמה, מצנזרת מלבד האינטרנט גם אמצעי תקשורת נוספים דוגמת הטלוויזיה והעיתונות הכתובה.
אחוז חדירת האינטרנט למשקי הבית במדינה הוא זעיר, כ-1% מהאוכלוסיה, מה שגורם למרבית האזרחים לגלוש באינטרנט באתרים ציבוריים דוגמת בתי קפה, עליהם מטילה הממשלה פיקוח הדוק ודורשת מהם לכפות צנזורה על המבקרים בהם.
ב-2008 נשלח הבלוגר מאונג ת'ורה, ל-59 שנות מאסר לאחר שהעלה פוסט ובו סרטון וידיאו המתעד אזור אסון בו היכתה סופת ציקלון באותה שנה.
במקום השני נמצאת איראן, בה רודפת הממשלה בלוגרים המעיזים למתוח ביקורת על מדיניות המשטר האיסלמי הקיצוני במדינה.
כמו-כן, נדרש כל אזרח המעוניין לפתוח בלוג לקבל אישור לכך ממשרד התרבות והאמנות במדינה.
הבלוגר אומידרזה מירסאייפי, מת השנה בכלא האיראני בו ריצה עונש מאסר על העלבת המנהיגים הדתיים במדינה. נסיבות מותו לא נחשפו במלואן.
המדינה השלישית ברשימה, סוריה, חוסמת אתרים העלולים לפגוע ב"אחדות הלאומית". לרשויות במדינה יש יד חופשית לעצור בלוגרים שפרסמו תוכן שלדידן הוא שקרי. כמו-כן, דורשים השלטונות ממנהלי בתי הקפה המאפשרים גלישה באינטרנט רישום מדוקדק, תוך בדיקת תעודות הזהות, של כל המבקרים בהם.
קובה היא המדינה הרביעית ברשימה. במדינה הקריבית הגישה לאינטרנט אפשרית בדרך-כלל רק במשרדים ממשלתיים, או לחילופין בבתיהם של אנשים בעלי קשרים במפלגה הקומוניסטית השלטת.
אם אזרח קובני מהשורה מעוניין לגלוש באינטרנט עליו לעשות זאת במקומות המפוקחים על-ידי הממשלה. ישנו מספר מצומצם של בלוגרים אשר מנהלים את הבלוגים שלהם מחוץ לגבולות המדינה והגישה אליהם חסומה לתושביה.
יתר המדינות, לפי סדר הופעתן, הן ערב הסעודית, וייטנאם, טוניס, סין, טורקמניסטן ומצרים.
