שוב ושוב כתבנו כאן, כי גם שופטי ישראל הם בני אדם, בשר ודם. כמוך וכמוני. וכמוך וכמוני, גם הם טועים לפעמים. וגם הם מתוחים ונרגשים ביודעם, כי הם עומדים למבחן. שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מגן אלטוביה, ידוע כ"שופט המסים של תל-אביב". מרשים להיווכח כיצד הוא "שוחה כדג במים צלולים" בנבכי ערעורי מס סבוכים. דיני המס אינם פשוטים, לא להבנה ולא ליישום. כלל וכלל לא. הוא ידוע גם כמי שאינו נרתע מלפרש את דיני המס ומליישם אותם, כפי שנראה ראוי ונכון בעיניו, ברוח התקופה, וזאת ללא חשש וללא מורא. דבר זה מקים עליו, לעתים, אפילו את פקיד השומה, אשר לעתים אינו שובע נחת מפסיקותיו ומתוצאותיהן.
ובכל זאת, פסק-דינו של אלטוביה בעניין ורד פרי היה יוצא דופן. יוצא דופן ב"מהפכנותו". יוצא דופן במשמעות הכלכלית שלו לאוצר המדינה. יוצא דופן אפילו במידת התעוזה, שהוא הצריך מאלטוביה. נקודת מפנה. אין ספק, שמאז מתן פסק הדין, בוודאי מאז הגשת הערעור עליו, לפני כשנה, היה אלטוביה, השופט והאדם, שרוי במתח ובהתרגשות. אין ספק, שהוא חש, שיוקרתו השיפוטית, עתידו, הקריירה השיפוטית שלו, מוטלים על הכף. שתוצאות הערעור ישליכו על אלה, וש"השופט אלטוביה", שלאחר פסק הדין בערעור, לא יהיה אותו "השופט אלטוביה" שלפניו.
אין ספק שגם אלטוביה היה ער לקולות, שנשמעו במסדרונות משרדי פקיד השומה, נוכח פסק-דינו, נשוא הערעור. כמה ביטחון שודר משם. פסק הדין של אלטוביה נחשב שם כמעט כמשהו זמני, כמטרד חולף, שבעוד מעט קט ייעלם מן העולם. גם אלטוביה קרא את המאמרים הרבים, שנכתבו אודות פסק הדין ואודות הערעור עליו, מאמרים ובהם ניתוח של סיכויי פסק-דינו "לשרוד" בעליון.
נוכח כל אלה, אין ספק, כי למקרא פסק הדין בערעור, נפלטה אנחת רווחה ענקית מריאותיו של אלטוביה. באחת הוא נפטר מתחושה מעיקה של מתח וחשש עצומים. אנחה של סיפוק גדול. לצד התחושה הנעימה כל כך, הנובעת מכך שהלכה כמותו, כפי שהוא ראה לנכון ולראוי, אלטוביה יודע עתה, כי הוא חצה את הרוביקון. הוא יודע, כי הדרך סלולה בפניו. הוא יודע, כי שמו נישא עתה בפי כל. בפי האזרח מן השורה ובפי שופטי בית המשפט העליון. הוא יודע, כי מעתה, השמיים הם הגבול.