הדעות על המאבק בין נגיד בנק ישראל והמפקח על הבנקים לבנק הפועלים חלוקות, ובדרך כלל קיצוניות. יש התומכים בשרי אריסון, וטוענים כי התערבות הרגולטור כוחנית ומופרזת, ויש התומכים בסטנלי פישר ורוני חזקיהו, וטוענים שמשהו מסריח מתרחש בבנק, ומי שצריך לתת על כך את הדין הוא היו"ר, דני דנקנר.
אך נראה שלנו, הציבור, אין מספיק מידע כדי לגבש דעה רצינית. הנימוק הרשמי היחיד של בנק ישראל לדרישתו החד-משמעית להדיח את דנקנר היא הליך פיטוריו של המנכ"ל צבי זיו ומינויו של ציון קינן. רק "שלא לייחוס", מוכנים "גורמים בבנק ישראל" לשחרר צרור סיבות נוספות לעמדתם הבלתי מתפשרת.
דווקא משום שבנק הפועלים (כשאר הבנקים בישראל) אינו עסק פרטי טהור, אלא גוף "מעין-ציבורי", הרגולטור צריך להתייצב ולהסביר לציבור על שום מה הוא דורש לקבוע את זהות המנכ"ל ולהדיח את היו"ר. הימנעותם של פישר וחזקיהו מלעשות כן, והתבצרותם על העץ עליו טיפסו, אינה תורמת להם. כל פשרה שתושג (אם תושג) תביא למסקנה שהם נאלצו להתקפל לפחות חלקית, ובכך לפגוע בסמכותם.
ועדיין, היה עדיף ששרי אריסון לא תישא נאום כה מתלהם - במיוחד כשמדובר בנאום שתוכנן מראש והוקרא מהכתב, ולא בתגובה ספונטנית למהלכי הפיקוח על הבנקים. טענותיה לשחיתות, לתפירת תיקים ולרצון להלאים את הבנק אינן רציניות, ומוטב היה לולא נטענו, כדי שלא ללבות את האש.
לא לפרוטוקול
סירובו של מני מזוז לדחות את מועד השימוע לאהוד אולמרט בשל מצבו הרפואי נתפס כחוסר אנושיות מצד היועץ המשפטי. אבל מי שמכיר את השתלשלות העניינים וקרא את התכתובות בין מזוז לסניגורי אולמרט, מתקשה להשתחרר מהתחושה שאולמרט גורר רגליים ומנסה לדחות את הקץ.
לתחושתי, גם רבים בציבור מתקשים לגלות אמפתיה כלפי מי שהיה עד לאחרונה ראש הממשלה. *