הסופרת אדיבה גפן, חיברה עד כה 11 ספרים, רובם ספרי מתח. עסקה בחינוך ובתקשורת. הקימה וניהלה את בית הספר דקלים בבאר-שבע, לנערים בעלי ליקויי למידה. שימשה כדוברת תיאטרון באר-שבע וכדוברת תיאטרון הבימה. עמדה בראש האקדמיה לפרס התיאטרון. מנחה סדנאות לכתיבת פרוזה. ספרה החדש, "תחנה סופית ערד", ראה אור בחודש שעבר בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.
איזה בית קפה אהוב עלייך במיוחד, ומדוע?
"אני אוהבת בתי קפה ומרבה לבלות בהם, בעיקר כאלו שריח הקפה דבק בקירותיהם, וניחוח הגרגרים הטחונים מרחף באוויר. בתי הקפה הם מקום מפנק. אידיאלי לקריאה, או סתם לשבת ולהירגע. הם מעולים לתצפית על בני אדם, או סתם להפוגה מהמרדף אחרי עלילות ודמויות. בתל-אביב חביב עלי קפה ליברה. מקום משובח, מטופח להפליא, שמביא איתו קמצוץ מריחה של אירופה. המרפסת הגדולה נשקפת על פני רחוב בן-יהודה, השירות חייכני, ובבוקר קיצי, אין כמו לשבת שם וליהנות מרוח הים המרככת את אימת החום. ואין מוזיקה מחרישת אוזניים שהיא לטובת המלצרים בלבד".
מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך?
"המפקח מגרה של סימנון. נראה לי שיהיו לנו הרבה נושאי שיחה די רציניים. סוג של השתלמות מקצועית; וגם הסופרת זיידי סמית, תותח של כישרון, הומור ושנינות. הייתי מתה להתבונן בה, ולהאמין שאפשר להיות זיידי הגדולה. הייתי מבקשת לשבת סמוך לדויד גרוסמן, ואולי לגלגל עמו שיחה על כתיבה, על ספריו שקראתי באהבה גדולה, ועל העולם שבו אנו חיים".
מי הם הסופרים העבריים האהובים עלייך?
"ש"י עגנון, יואל הופמן, דוד שחר, דויד גרוסמן, עמוס עוז, א. ב. יהושע ואתגר קרת".
והזרים?
"ככותבת ספרי מתח, אני מכורה לספריו של ריימונד צ'נדלר, ולאלמור לנרד, שאת דרך הכתיבה שלו וסגנונו אני ממש מעריצה".
איזה ספר ילדים אהוב עלייך במיוחד?
"בילדותי קראתי את 'הלב' של דה אמיצ'יס הלוך וחזור. סיימתי לקרוא ומיד התחלתי מחדש. נדמה לי שקראתי אותו עשרות פעמים, ועכשיו כשאני סבתא, על המדף בחדר העבודה שלי מצפה הספר לנכדי. ולא נשכח את כל ספרי 'חסמב"ה'. תמר הייתה גיבורת ילדותי".
בהמתנה לטיסה, איזה ספר היית לוקחת איתך?
"'הידיד הקטן' מאת דונה טארט. ולטיסה חזרה אקח את ספרה השני, 'ההיסטוריה הסודית'. לבכות כל הדרך חזרה".
מה דעתך על מוספי ספרות וכתבי עת ספרותיים?
"הייתי רוצה לראות הרבה יותר. להרחיב ולהרחיב, ולא לדחוק את המדורים לקצה העיתון. לתת במה לעשייה המאוד מרשימה".
מה היית משנה או מוסיפה בלימודי הספרות בבתי הספר?
"הייתי מרחיבה מאוד את לימודי הספרות והכתיבה. מציעה לילדים לטעום מכל הז'אנרים, כולל מחזות, מדע בדיוני, מתח ופנטזיה. לחבב את הספר על הילדים, לא רק דרך קריאה בכפייה וביומני קריאה שנואים, אלא להביא אותם לאהוב את הספרות, לגדל אותם על ספרים. הייתי מעודדת אותם לכתוב, להתבטא, לרוץ עם המילים, לא לפחד מהמילה הכתובה".
מהו סוד הקסם של הסיפור?
"אצטט את צ'כוב, שכתב: 'לא מעניין אותי אם איוואן איוואניץ' מפסיד אלף רובל ברולטה, והולך ויורה לעצמו כדור בראש. מעניין אותי אם איוואן איוואניץ' מרוויח אלף רובל ברולטה, והולך ויורה לעצמו כדור בראש'. גם ג'. ד. סלינג'ר בספרו 'הרימו את קורת הגג, נגרים', מציע לכותב: 'כתוב על מה שאתה אוהב לקרוא', וזאת תמצית כתיבתי. אני כותבת על מה שאני אוהבת לקרוא. מתח. דרמה. מצבים קיצוניים".
איזו פתיחה לספר זכורה לך במיוחד?
"יש כמה. פתיחה מהממת שמבעבעת בי כל פעם מחדש: 'היום מתה אמי. ואולי אתמול. אני לא יודע. קיבלתי מברק מהמעון: אמך נפטרה, ההלוויה מחר. בכבוד רב. אי אפשר להבין מזה כלום. אולי זה היה אתמול' ('הזר', אלבר קאמי). 'אני כותבת מפני שהאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי הולך למות. אינני רוצה למות" ('מיכאל שלי', עמוס עוז). 'בגיל 42 קצת אחרי סוכות תקף את מאיר פחד המוות'" ("סוף דבר", יעקב שבתאי).
מה מעורר בך השראה?
"אתה מתכוון לעריצה שנקראת 'מוזה'? היא מגיעה כשבא לה, לא לפי הזמנה. כל מצב אפשרי לה, בזמן הדחת כלים או טיפול בצמחי הגינה הזעירה שלי. הקשבה למוזיקה קלאסית מניידת אותי למחוזות שאפילו לא ידעתי שקיימים. טיול על שפת הים מסדר לי את הפרטים החסרים. ביקור במוזיאון הוא מעורר טוב. ברגע שאני יוצאת למסע של כתיבת ספר, ההשראה החמקמקה בוחרת לעצמה את הזמן והמקום. היא אינה ניתנת לריסון". *