הערוץ הצר והעכור של נחל הירקון מבסס אט-אט את מעמדו כזכוכית מגדלת של החברה הישראלית, המאפשרת מבט חד וחוקר אל העיוותים והחטאים המתגלים בסדקים שבחזות השלווה. הפלצות והכיעור מוסווים היטב בבנאליות של חיי הפרברים הצפופים הסובבים את הנחל. אמהות ואבות רודפים אחרי פעוטות, מאכילים אותם, מלמדים אותם לרכוב על אופניים, מכסים אותם מפני הרוח, ובצידם זורמים מים דלוחים-מצחינים, המגלים שאותם הורים מכלים את משאביהם של ילדיהם התמימים, ומותירים אותם מתבוססים בבוץ רעיל.
בחסות החשיכה מתלטפים אוהבים צעירים על הדשא, ובאותו זמן משליך אדם גופת ילדה קטנה, שהיא בתו ונכדתו גם יחד, למים. בשבועות שלאחר מכן יבואו גדודי פעוטים עם הוריהם לפקוד את מקום האירוע: ההורים מתוך יצר מציצנות, והילדים - מתוך אותה חדוות חיים אגוצנטרית וחסרת-דעת המחויבת לגילם. מעט בהמשך, במעלה הערוץ, מחבר גשר פלדה חדיש בין אזור הממדיון לאיצטדיון הלאומי, ומזכיר לתושבי המקום את חרפת המכבייה ה-15, סמל לקהות החושים המקומית.
השייטת יסמין פיינגולד, שטבעה בירקון בנוכחות קהל אדיש, הייתה כנראה בתו של פעיל השלום אייבי נתן, שאומרים עליו שטרח בעסקי ציבור כל ימיו. פיינגולד היא קיטי ג'נובז שלנו: האישה שנדקרה שוב ושוב במשך שעה בקיו-גרדנס בקווינס, בנוכחות 38 שכנים שצפו במעשה הנורא מחלונות ביתם והמדרכות הסמוכים בלי להתערב.
בשנת 1964 היכתה הידיעה על אופן מותה בתדהמה את תושבי ניו-יורק, שעצרו לדקה להתעכב על משמעות האירוע על חייהם שלהם. בכל הדיונים על חוקי "השומרוני הטוב" שהוצעו במקומות שונים ברחבי ארה"ב בעשרות השנים שלאחר מכן נזכר שמה של קיטי ג'נובז.
מישהו בוודאי יטפל בזה
הדיון הציבורי על החוקים, שהנוצרים מכנים "חוק השומרוני הטוב" ושאנחנו מכנים אותם "חוק לא תעמוד על דם רעך", הבליט את המצב שהוויכוח מתנהל בין שני מחנות: מצד אחד, אנשי קהילה, תושבי יישובים קטנים, קהילות דתיות מגובשות ושכונות בעלות אוכלוסייה הומוגנית; ומצד שני, אנשי העיר הגדולה, דוגמת ג'רי סיינפלד וחבורתו, בפרק המסכם של הסדרה: אינדיבידואליסטים, מתוחכמים, אופנתיים, ציניים, שמחים לאידו של הזולת וחרדים לפרטיותם, לאנונימיות שלהם ולזכותם להתבדל מזרים.
מה סוד רשעותם של תושבי הערים? מדוע גובים האינדיבידואליזם, שהוא המקור ליצירתיות, וריבוי האינטראקציות הבין-אישיות, שהוא סוד הקידמה, מחיר מוסרי כה נורא? הסיבה הפשוטה לכך היא שהחיים בצפיפות האורבאנית מלמדים את כולנו שהאחריות לכל דבר מתבזרת ומתחלקת בין אינספור אנשים. גם מי שאינו צדיק מטבעו לא היה עומד מנגד לנוכח אישה מפרפרת שראשה במים, המצויה במרחק כמה תנועות שחייה במי נחל עומדים, אילו היה ברור לו שהוא עומד שם יחיד.
יצרם של העומדים על גדות הירקון לא היה רע מנעוריהם. הם הסתכלו ימינה ושמאלה, ראו עשרות אנשים כמותם עומדים אף הם ומתבוננים זה בזה, ואמרו לעצמם "מישהו בוודאי יטפל בזה. יש כאן צעירים ממני, ככל הנראה שחיינים טובים יותר, אנשים הקרובים אולי לאירוע, אולי שוטרים, או בעלי סמכות. אני הגעתי לכאן כצופה, לא כשחקן".
ריבוי שומרי סף לא יועיל
עמדתם היתה הגיונית, על אף שנבעה ממנה התנהגות מרושעת: כאשר עשרות אנשים אחראים במקביל לאותה תוצאה, נוצרת ביניהם "דילמת אסיר", שבה כל אחד מהם מגלגל את האחריות המוסרית לפתחם של האחרים. ההיגיון של עמדה זאת הוא כל-כך מוצק, עד שקביעת המחוקק הישראלי בשנת תשנ"ח, כי הימנעות מסיוע לאדם בסכנה מהווה עבירה פלילית לא תצליח לחדור אותו.
חבר תעשיין, הבקיא בחיי המעשה הניהוליים ובפיסיקה של חומרים, הסביר לי פעם שאחריות מגלה תכונות של אצטון: מחמת נדיפותה המוגזמת, לא ניתן לשמר אותה אלא בבקבוקים קטנים וסגורים, וגם אז - לזמן מוגבל בלבד. פרשת יסמין פיינגולד מספקת אפוא לקח חשוב לכל מנהל, מחנך ומחוקק - אחריות מבוזרת נוטה להתנדף ולהיעלם. במצבים שהאחריות איננה מיוחדת לאנשים מסוימים, כמו במקרים של אלימות במשפחה שאין איש מדווח עליה, נצטרך תמיד להזדקק לצדיקים יחידי סגולה, בעוד מרבית האנשים יתנהגו כרשעים מוחלטים, לא משום שהם רעים מטבעם, אלא משום שנסיבות הזמן והמקום משיאות אותם מהעניין עצמו.
המסקנות המעשיות העולות מהבחנה זאת נוגעות לתחומי דין רבים. בתחום הצלת נפשות, נודעת לחקיקת חוק תעמוד על דם רעך משמעות סמלית בלבד. בתחום האחריות לזיהום סביבתי, אין מנוס ממינוי אחראים ברורים לתוצאות הסופיות: בין אם בדרך של הפרטת הנכסים האקולוגיים ומסירתם לזכיינים שיתוגמלו על-פי מידת הצלחתם, או בדרך של תמרוץ תובענות ייצוגיות במידה שתצדיק חקירה ודרישה של גורמים פרטיים בדבר מקורות הזיהום.
גם בתחום הממשל התאגידי, ריבוי "שומרי סף" לא יועיל במקרה הטוב. כאשר אני מסתכל לשני צדדי, ומוצא עצמי כחלק משורה ארוכה ומכובדת של רואי-חשבון, משפטנים, מבקרים ודירקטורים, נטייתי לעשות מעשה אינה רבה מזאת של הצופים בפרכוסיה של יסמין פיינגולד. כדי לפתור בעיה זאת צריך בדרך-כלל שומר סף יחיד הנושא באחריות לתוצאות אף ללא אשם מצידו, או שהאינטרסים שלו זוהו בדרך בלתי-שיטורית עם אלו של ציבור המשקיעים.
ותעמוד לנו זכותו של צדיק אחד בסדום, אבי טויבין בן ה-62, שקפץ למים והציל את חייה של פיינגולד בנוכחות קהל משתאה וסקרן. עליו מעלה הכתוב כאילו קיים עולם מלא.
הכותב הוא נשיא המרכז האקדמי פרס