א.אני רוצה לספר על המצ'טה שלי.
יש לי מצ'טה, היא גדולה וכבדה וישנה, ואת קת הפלסטיק השחורה שלה כאילו יצקו לפי מידת כף ידי. בכל יום אני משחיז אותה טוב-טוב על האבן, ואני מעביר אגודל לכל אורך הלהב. היא כל-כך חדה, המצ'טה שלי. העיניים שלי נדלקות כמו רובוט בסרט מדע בדיוני, ואז אני נועל מגפי-דייגים גבוהים, גם בגלל הגשם והבוץ, גם בגלל החרקים והנחשים, לוקח אותה, ונעלם אל מעבה הג'ונגל.
היא הולכת לפניי, המצ'טה, עולה ויורדת. אני עושה בה שימוש מושכל, ויחד אנחנו חוצבים לנו דרך ביער. הצליל שהיא עושה כשהיא משספת עוד ענף או גזע שחוסם את הדרך, או שרך שמשתלשל לו ומפריע לתנועה השוטפת שלנו, זה הצליל הכי יפה ששמעתי מעודי, ואני מתמלא אושר שאין להביע במילים. מי שלא חצב לו שביל באמצע הג'ונגל עם מצ'טה עוד לא עשה דבר בחיים שלו.
זה רק אני פה, לבד, באמצע היער, עם מצ'טה, מכסח. אני סמוראי ים תיכוני באמריקה הלטינית. אם החרגולים היו יכולים לדבר, אם העכבישים הגדולים על הרשתות האדירות שלהם יכולים היו לשיר, הם בוודאי היו שרים עליי, על איזה קול אני. אבל אין פה אף אחד. זה רק אני.
הייתי כבר כל מיני אנשים בטיולים שלי, אבל אף פעם לא הייתי גבר עם מצ'טה. ומה אני אגיד לכם, זה בכלל לא רע. טוב שהגעתי אליה רק עכשיו, בגילי, נשוי, ילדים; לפני זה לא הייתי מוכן. והיא חיכתה לי בסבלנות. מצ'טה זה כלי עם המון סבלנות. זה לא כמו קולפן ירקות, נניח; אלה תמיד נורא קופצניים.
ב. בתנועה אלכסונית ובכוח
הדרך הכי טובה לעבוד עם מצ'טה זה בתנועת חיתוך אלכסונית, והדרך היחידה לעבוד איתה היא בכוח. אתה לא סתם מניף מצ'טה. אם הנפת, תנחית בכל הכוח, ושמור אנרגיה למכה הבאה. אל תכה סתם, כמו מתלהב, ואל תנפנף בה כמו רקדן בלהקת חתונות צ'רקסית עם חרב מפלסטיק, גם כי יש לה רדיוס לא קטן, וביער הצפוף אתה לא רוצה לחתוך בטעות משהו שייפול לך על הראש. אבל לא פחות חשוב: המצ'טה לא אוהבת את זה. היא לא משחקת משחקים. כמו פר ברודיאו היא תעיף אותך מעליה כמו כלום. תן לה כבוד.
אל תשתמש בה לדברים קטנים. בהתחלה כמעט הורדתי לעצמי שלוש אצבעות כשניסיתי לקלף איתה איזה עלה קטנטן מענף קטן שהחזקתי ביד, שזה בערך כמו לנסות להרוג נמר עם כפכף, אבל בדיוק הפוך אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
אל תשתמש בה למה שהיא לא. בפעם אחרת כמעט הורדתי לעצמי שלוש אצבעות מהיד השנייה כשהחלקתי במורד, על סף תהום. חוויה די מפחידה, האמת, אבל מאחר שחיי לא חלפו לנגד עיניי נשארתי רגוע. ידעתי שאצא מזה, איך שהוא. אבל השטות שעשיתי הייתה שתקעתי את המצ'טה באדמה ושניסיתי להיאחז בה, אלא שידי החליקה גם היא מהקת אל הלהב.
אל תכרות איתה סתם. בימים הראשונים שלי עם המצ'טה סתם הייתי חותך דברים, כי זה עשה אותי מאושר. אבל סתם היא לא הדרך הנכונה אל האושר. צריך מטרה. כמו שביל שיש לפלס, כמו לימון בשל שנמצא על ענף גבוה ויש סלט אבוקדו שמחכה על השולחן. וחוץ מזה, למה לפגוע בכל העצים היפים האלה? העצים והמצ'טה הם באותו הצד - הצד של היער. זה הבית שלהם, אתה אורח, אל תסכסך. מצ'טה, כמו שאמרתי, אתה לא מניף סתם. אם יש לך סיבה, העץ יבין והמצ'טה תגיב טוב. אל תשתמש בה להוציא עצבים או לפרוק אלימות. היער הוא לא שק האגרוף שלך. אבל אם פה ושם קשה להתגבר על הדחף, תהיה טבעי כמו הר געש. תן לזה לצאת. היא תבין אותך.
אם זה גזע עבה או קשה, אגב, הכי טוב לעבוד בחיתוכים של X. לא תאמין על אילו דברים יכולה מצ'טה להתגבר.
אל תעשה אוונטות. אל תשכח, זה רק אתה והמצ'טה פה באמצע היער, והיא לא אחת שקל להרשים. אל תניח אותה על הכתף כמו בסרטים, זה מגוחך. כשאתה לא משתמש בה, תן לה לנוח לך על הירך. זה נעים.
ג. ההארה החדשה שלי
לפני הנסיעה אמר לי הבחור, שאותו החלפנו פה בשמירה על הג'ונגל של אקוודור: "אתה חייב ללכת עם מצ'טה כל הזמן, ותראה, המצ'טה תהיה החברה הכי טובה שלך". האמת היא שזה הדליק אותי לגמרי, אבל גם הצחיק אותי, וכל הזמן סיפרתי לכולם שהמצ'טה תהיה החברה הכי טובה שלי. חשבתי שזה בטח יהיה כיף ללכת עם מצ'טה, אבל לא הרבה יותר מזה. אני לא טיפוס של סכינים.
הו, כמה טעיתי. אבל גם הוא טעה, הבחור, כי המצ'טה היא לא החברה הכי טובה שלי. המצ'טה היא ההארה החדשה שלי. דרכה ובזכותה אני לומד על עצמי דברים שלא ידעתי שקיימים בי. האמת שחשדתי, אבל אף פעם לא היו לי הוכחות; מתברר שאני בהחלט טיפוס של סכינים, מתברר שהאצבעות העדינות האלה שלי יכולות לעשות עוד משהו חוץ מלהקליד.
היא שחררה אותי, המצ'טה שלי, מכבלי אצבעות הפסנתרן הענוגות שלי, משלשלאות הדחיינות. היא גרמה לי, לדוגמה, להניף טורייה. רציתי לבנות תעלה בשביל לנקז את מי הגשם שיורדים מהמעיין ולהרחיק אותם מהבקתה, שהילדים לא יחליקו. זה לא דבר גדול, אני יודע, אבל עשיתי את זה. לא חשבתי על זה שבועיים, לא התקשרתי לאף אחד, לא חיכיתי שזה ייעלם מעצמו או שגלית תטפל בזה. זה בזכות המצ'טה.
מהעבודה עם הטורייה נהייתה לי יבלת. אני נושא אותה כמו מדליה. את כל הפצעים, השריטות, הדקירות, העקיצות והחבלות שלי אני נושא כמו וטרן רוסי ממלחמת העולם השנייה.
בזכות המצ'טה הנחתי את הטורייה ולקחתי מגרפה, וגירפתי את כל העלים מהשביל. בזכותה אני קוצץ היום בצל כמו שאיש לא חתך בצל מעולם. אני משתמש בקופיץ, בן דודה הקטן, המאולף והמבוית של המצ'טה. היא בג'ונגלים, הוא במטבחים, היא משספת גזעים, הוא גיבור על בצלים. ובכל זאת, משפחה זו משפחה. בזכות המצ'טה עשיתי תבשיל של גרגרי חומוס ברוטב עגבניות.
והעניין הוא לא שאני עושה את כל הדברים האלה, העניין הוא שאני לא עושה מזה עניין. גם את זה לימדה אותי המצ'טה שלי.
ד. נחה על הירך ועושה לי נעים
לפני כמה ימים חזרתי הביתה אחרי עבודת מצ'טה מאומצת, תוצאה של לילה גשום שהפיל כמה עצים. היא שירתה אותי היטב, ובעיניי עוד רקד לו הזיק של האקשן, וחזי עדיין עלה וירד מהמאמץ. גלית והילדים באו מולי בשביל. הם היו כאלה חמודים עם המגפיים שלהם, צווחים באושר מול כל צפרדע, מלוכלכים בבוץ. הם רצו לעברי. נגה הגיעה ראשונה. תקעתי את המצ'טה באדמה והרמתי את הילדה על הידיים. היא פשטה את היד שלה, הקטנה, ופרפר צהוב עם כתמים שחורים פשוט התיישב לה על כף היד. ישב, נח, לא ירא, ועף בחזרה.
התחלנו לחזור. אחרי כמה צעדים נעצרתי והסבתי מבט. קרן שמש נחה על המצ'טה וחזרה אליי כאילו נושאת ממנה מסר. זה בסדר, היא אומרת, אתה יכול להמשיך הלאה, יש לך משפחה, אני יודעת, תבוא אחר כך לאסוף אותי.
לא. חזרתי, שלפתי אותה מהאדמה, ניקיתי את הלהב על מגפי הגומי, וככה הגעתי הביתה, ביד שמאל מרים ילדה, ביד ימין אוחז במצ'טה שנחה לי על הירך ושעושה לי נעים. זה היה עוד אחד מהרגעים האלה שמציפים אותך בשלווה ובאושר. יש לי פה כאלה לא מעט.
הרהור
אם הנפת, תנחית בכל הכוח. אל תכה סתם, כמו מתלהב, ואל תנפנף בה כמו רקדן בחתונות צ'רקסיות
http://dror.notes.co.il