את ישיבת הממשלה שהתכנסה ביום ג' לאישור התקציב פתח ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בהבעת תקווה שבניגוד למסורת, לא יתארך הדיון עד למחרת. "אני מקווה שלא נגיע לבוקר", אמר נתניהו. שר המדע, דניאל הרשקוביץ, ענה לו בקונטקסט קצת אחר: "אני מקווה שכן נגיע לבוקר".
שר התחבורה, ישראל כץ, לא התאפק ורמז בציניות ש"יכול להיות שיהיו כאן אנשים שלא יגיעו לבוקר". בסופו של דבר, כמה אירוני, היה זה כץ שלא נשאר עד הבוקר. הוא השאיר פתק במזכירות הממשלה ובו כתב כיצד יצביע, והלך.
אי אפשר לבוא לכץ בטענות. הישיבה, שהחלה בשעה שתיים בצהריים של יום שלישי ונמשכה עמוק אל תוך הלילה עד הבוקר שאחרי, כללה עד לשעות הבוקר המוקדמות רק הצגה פורמלית של נתוני מאקרו. בליל סבוך ומבלבל של נתונים, ובעיקר לא מובן לרבים מהשרים.
הדיונים האמיתיים התקיימו כמה קומות מתחת, בלשכת ראש הממשלה, שם ישבו נתניהו, יועצו הכלכלי אורי יוגב, יו"ר הסתדרות, עופר עיני, ונציגי האוצר ודנו בעסקת החבילה המתגבשת. רוב הזמן נתניהו כלל לא היה בחדר הישיבות.
דאחקות ליליות
בינתיים, ניסו השרים להעביר את הזמן. חלקם יצא לישון במכונית, כמה נמנמו על הכיסאות בחדר הממשלה, אחרים בחרו לפרוש לחדרים צדדים לתפוס תנומה, או לקיים שיחות נפש ליליות, ויש גם כאלה שנשארו להעביר דאחקות עם יועצי שרים, שנאלצו לבלות את הלילה על הספות הסמוכות לחדר ישיבות.
שר התמ"ת, פואד בן אליעזר, רגע לפני שנרדם על הכורסה, סיפר איך עצרה אותו שוטרת תנועה והתעקשה שהוא עמי איילון. השר לענייני מיעוטים, אבישי ברוורמן, התבדח בתוך החדר עם שר הרווחה, בוז'י הרצוג, ואמר שאינו רוצה להיכנס בין הרצוג לנאמן. נתניהו ענה לו: "יצא לך פוקס". אם לא היה מדובר באנשים שנאלצו להישאר ערים למעלה מ-24 שעות, מצב כפית היה ההגדרה המתאימה.
מורשת קרב
כל אלו יכלו להיות סיפורים נחמדים של מורשת קרב, חומר לסמול טוק לארוחות סוף השבוע, אלמלא עולה מהם תמונה עגומה של ההתנהלות של ממשלת נתניהו השנייה. פעם קלקולים בממשלות ישראל היו רק לקראת סוף הקדנציה. ממשלת נתניהו לא רק שברה את שיאי הגודל, אלא גם את שיאי המהירות. עוד לא עברו 50 יום מיום כינון הממשלה וכבר מנהלי "קשת" מצטערים ש"ארץ נהדרת" בפגרה.
בדרך כלל, ממשלות חדשות מעבירות את התקציב הראשון שלהן בקלות יחסית, על בסיס האשראי שקיבלו בבחירות. אבל אם כך נראית ההתנהלות של ממשלת נתניהו במבחן הראשון שלה, כשלאף שותף קואליציוני אין באמת רצון אמיתי לפרוש מהממשלה, מה יהיה כשיתחילו הבעיות הקשות באמת?
אם בעבר הסיסמה של נתניהו (אמנם בהקשר אחר, המו"מ עם הפלסטינים) היתה "יתנו-יקבלו", בממשלת נתניהו השנייה זה יותר דומה ל"יקבלו-יקבלו". גם במו"מ הקואליציוני, גם כשנענה לכל חבר מפלגתו שביקש להיות שר, וגם בדיוני התקציב - הצד השני קיבל כל מה שרצה, הרבה מעבר למה שחלם. אבו מאזן ברמאללה ודאי עוקב בעניין.
הפארסה של מינויי השרים, שזכתה לביקורת קשה, היתה כנראה רק המערכה הראשונה. אם יש 30 שרים בממשלה, מה הפלא שבמערכה השנייה יש ארבעה שרי אוצר?
תדמית הפראייר
שטייניץ הוא אמנם זה שמחזיק בתואר הרשמי, אבל אחרי שנתניהו איגף אותו עם אורי יוגב מימין ועם עופר עיני משמאל, מצא את עצמו שר האוצר הרשמי בין הפטיש לסדן, בין היוגב לבין העיני, בין הנתניהו לבין הברוש.
נתניהו אמנם מינה את שטייניץ לתפקיד כי רצה לצידו שר אוצר ממושמע, שיחיה איתו בשלום, אבל כשמעליו ראש ממשלה שהוא גם שר-על לעניינים כלכליים, מאובזר ביועץ כלכלי דומיננטי מאוד ודעתן, וכשזכות הווטו בנושאים כלכליים ניתנת בכלל לגורמים חוץ פרלמנטריים - הסיטואציה היא בלתי-אפשרית עבור שר האוצר. מנגד - אם היה מתמנה שר אוצר מקצוען ומיומן - כל זה אולי לא היה קורה. הביצה והתרנגולת.
נתניהו לא המציא את שיטת ההתערבות של ראש הממשלה בענייניו של שר האוצר. הוא אפילו יכול לספר על זה בגוף ראשון, איך כשהיה שר אוצר ב-2003 התערב ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, והכריע בסוגיית תקציב הביטחון.
אפשר לומר על שטייניץ הרבה דברים. שהוא לא מנוסה, שהוא לא ראה ספר תקציב מימיו, שבוועדת החוץ והביטחון הוא לא נדרש להתעמת עם אנשי אגף התקציבים, אבל במצב הנוכחי, גם אם היה לו ידע כלכלי קודם והיו קוראים לו שלמה נחמה, ספק אם היה מצליח יותר במשימה.
לא רק המבנה שיצר סביבו ראש הממשלה עומד לו לרועץ, אלא שגם צירוף הנסיבות - המשבר הכלכלי החריף, הגירעון העמוק וסד הזמנים הקצר מאוד לגיבוש ולהגשת תקציב - כל אלה העמידו את שטייניץ בפני מציאות מורכבת. מצד אחד יוצר המצב הזה איום על מעמדו כשר הממונה, אבל מצד שני, כמו שהוא עצמו אמר לא מזמן, בכל משבר יש הזדמנות.
אם רק ימנף נכון את הסיטואציה הבעייתית - אולי יצליח לצאת ממנה בשלום. אם יעשה את זה או לא זו כבר סוגיה אחרת, אבל מה שבטוח הוא, שיהיה זה בלתי-אפשרי לצלוח את המשבר ללא גיבויו של ראש הממשלה.
אם להתעלם לרגע מכל התירוצים מסביב, שטייניץ לא טיפש. הוא מבין שהאמון שניתן לו בציבור נפגע, שהוא חטף פגיעה אנושה. שדרסו את אגף התקציבים ועל הדרך גם אותו. שהוא נתפס כמי שלא שולט בחומר, וכמי שאין לו אמירה מול נתניהו. גם אם הוא עצמו לא סבור ככה, בתרבות הישראלית, ברגע שעוקפים אותך מלמעלה, אתה נחשב לפראייר. מישהו מבין שרי הממשלה אפילו השווה אותו לעמיר פרץ שלקח על עצמו את תפקיד שר הביטחון ב-2006.
משרד האוצר הופרט
אתמול בבוקר, מה שהיה אמור להיות יום חגו של שר האוצר, מספרים שרים בממשלה כי שטייניץ לא נראה ממש טוב. "כמו סמרטוט" העיד אחד מאנשי משרדו. אחרי שראה את כותרות עיתוני הבוקר, החליטו יועציו לחסוך ממנו את המשך התענוג ולבודד אותו מהעולם החיצון. הם חסכו ממנו כל פיסת אינפורמציה על ההתנהלות התקשורתית, ובעיקר מנעו ממנו את כותרות משדרי הטלוויזיה שסיפרו כיצד עובר התקציב מעל לראשו.
לפני שהחלה ישיבת הממשלה, חיממו אותו כמה מאנשיו. מצבך לא טוב, אמרו לו כמה דקות לפני שנכנס ללשכתו של נתניהו. באותו ערב הם נפגשו פעמיים. לא ברור מה היה שם בין שני החברים האלה, וספק אם היתה התפרעות מול נתניהו להחזרת הכבוד האבוד, או שיחה עניינית על התקציב, אבל שטייניץ בהחלט יכול להרגיש מרומה. הבטיחו לו שיהיה שר אוצר, שכחו לעדכן אותו שהמשרד הופרט. יש שר אוצר, אבל לא קוראים לו יובל שטייניץ, אלא אורי יוגב.
מי שבאמת עומד מאחורי הפלונטר אליו נקלע שר האוצר, הוא לא ראש הממשלה. שטייניץ נפל קורבן לאגף התקציבים ולעומד בראשו. רם בלניקוב ניסה ככל הנראה לנצל את העובדה שהשר החדש נטול ניסיון בתחום, והכניס להצעת התקציב רפורמות קיצוניות, למרות שידע שאין להן סיכוי לעבור.
אם שר האוצר היה מבין עניין, לא היה מעז ראש אגף תקציבים להציע את הרפורמות הללו. אנשי אגף תקציבים הדליפו לעיתונות בשלב מוקדם - ובלי אישור - חוברת כל-כך עבה, ואליה הכניסו כל מה שהיה להם אי-פעם במגירות, מתוך ידיעה ששטייניץ לא יוכל לשפוט את החוברת הזו ולסנן מתוכה את מה שצריך.
בלינקוב מילכד את עצמו
החוברת הודלפה לתקשורת הרבה לפני שהועברה לשרים. היא כללה סעיפים שהדהימו את עיני ושלא הופיעו בהסכמים הקואליציוניים, שלא לומר אפילו הצעות המנוגדות להם לחלוטין. לא, אין פה שום חוכמה פוליטית או מקצועית של ראש אגף התקציבים. קוראים לזה שיטת מצליח. אלא שבמקרה הזה, זה לא מאוד לא הצליח.
הפינה שאליה הכניס בלינקוב את שטייניץ, הפכה את שר האוצר ללא רלוונטי, סיבכה אותו עם ראש הממשלה, הביאה לכותרות קשות, חוללה סערה בין ראש הממשלה ליו"ר ההסתדרות, ובסופו של דבר - להתפטרותו של בלינקוב עצמו.
אמש, עוד לפני שנודע דבר החלטתו של בלינקוב לפרוש, יצא לרגע פואד מישיבת הממשלה לחדר צדדי. הוא נתקל שם ברפרנטים של משרד התשתיות. נו, חייכו אליו נערי האוצר, אתה מרוצה הלילה?. "סוף סוף הבינו פה שיש מדינה שיש לה אוצר ולא אוצר שיש לו מדינה", ענה להם שר התמ"ת. *