רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים חורתת על דגלה נגישות של כל הציבור לאתריה, כולל נכים, אך פער אדיר מתגלה בין הצהרת הכוונות ותנאי העבירות המצוינים בכתובים לבין המצב בשטח.
במארס השנה הדרכתי טיול של החוג לספרות עברית מהאוניברסיטה העברית. מאחר שידעתי כי בטיול עתידה להשתתף גליה נודלמן, נכה, תכננתי טיול המותאם כולו למעבר כיסא גלגלים. בין השאר נכלל בתוכנית ביקור בגן הלאומי קיסריה. מכיוון שקודם לכן מעולם לא הדרכתי נכה בתחומי הגן הלאומי, הסתמכתי על הכתוב באתר האינטרנט של רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, תוך וידוא הדברים בשיחות טלפוניות עם הנהלת האתר ועם אחד מנציגי דוברות רשות שמורות הטבע. "כל האתר מונגש לנכים, למעט קטע חולי קצר שניתן לעבור אותו במעט קושי", הייתה התשובה המעודדת משני המקומות.
בשטח התברר אחרת. אפילו בשביל בטון יצוק, במקום שבו הוא מסתיים ומגיע לקרקע החולית של ההיפודרום הרומי, חסר כבש קטן המאפשר ירידה של כיסא גלגלים. בסך-הכול כבש קטן. "מה הבעיה שלך?" אמר אחד מעובדי האתר שחלף על פנינו ניצבים סביב גליה היושבת בכיסא ומבררים אם תרצה לשוב לאחור או להיעזר בנו. "מרימים את הכיסא ועוברים".
חלקים רבים בגן כלל אינם עבירים לכיסא גלגלים, והיציאה הצפונית מהגן, החולפת על-פני מרצפות רחוב קדומות רבות מהמורות, המהווה למעשה את הכניסה הראשית אליו, עבירה אך*בקושי רב. למטיילת נגרמו עוגמת נפש גדולה ומבוכה, שכן היא נאלצה להסתייע בחברי הקבוצה שדחפו ושמשכו אותה ואת הכיסא החשמלי הכבד במאמץ לא מבוטל.
על אף פניות חוזרות ונשנות לקבלת תגובת רשות שמורות הטבע, זו לא התקבלה.