הבית
ברחוב ציורי קטן, באזור המושבה הגרמנית בירושלים, מעוטר בשיחי נוי מטפסים, שפרחיהם הוורודים-ארגמניים בוהקים באור השמש, ממוקם ביתם של קרן וידידיה שטרן. מצידו האחד ממוקמת הישיבה החרדית "אוהל שמעון" של חסידות ערלוי, מצד שני ממוקם המרכז הקהילתי של הקהילה הוצרית היוונית-אורתודוקסית, ומצד שלישי ממוקם בית-הכנסת רמב"ן של הציונות הדתית.
כולם חיים שם בדו-קיום מופתי, המשלב זעקת תפילות עם צלילי בזוקי וברכות לשלום המדינה. נדמה, שאין מיקום מתאים מזה עבור בעל הבית, הליברל הדתי, המתון, שפועל שנים לצמצום הפערים בין ערכי החברה בכללותה לערכי היהדות הדתית.
הווילה של משפחת שטרן עצומת ממדים, ולא בכדי. ארבעת מפלסיה וגינתה המטופחת מאכלסים את הזוג שטרן, את ששת ילדיהם, את הכלב "דוגי", לטאה אוסטרלית שבני הבית רכשו באחד מטיוליהם המשפחתיים, וצב שהזמין את עצמו לחיות בגינתם.
בשעת צהריים מוקדמת שקט בבית. קרן יצאה לעיסוקיה לפני זמן קצר, אחרי שנשקה לבעלה לשלום; חמשת הילדים הקטנים בבתי-הספר, והבכורה, שסיימה טירונות לפני שבוע בלבד, משרתת בבסיס צבאי בדרום הארץ. רק בעל הבית מטפס בקלילות למשרדו הביתי שבקומה הרביעית. המדרגות למשרד מתעקלות ונעשות צרות יותר-ויותר ככל שמטפסים למעלה, כמו עלייה למנזר בודהיסטי מנותק.
"כשיש לך שישה ילדים אתה חייב שהדרך למשרד תהיה קצת קשה לטיפוס, כדי שתהיה לך פרטיות ותוכל לעבוד", אומר בעל הבית כשהוא נכנס למשרד מרווח שכל כולו ספרייה עצומה שלא מביישת אף מוסד אקדמי. קיר אחד שלה עמוס בספרים משפטיים, השני ספרייה של כתבי קודש דתיים, השלישי ספרייה של מדעי החברה והרוח, ועוד קיר שלם עמוס בספרות יפה ישראלית וזרה.
"זו תעודת הזהות שלי", אומר הפרופסור שמבלה את מרבית זמנו בקריאה ובכתיבה. "את רוצה לראות את החזות שלי, היא כאן. הספרייה והספרים הם מי שאני".
ההורים
"הורי (פרופסור לחינוך אליעזר שטרן וד"ר לספרות ולשון דינה שטרן, א' ל'-ו'), הגיעו לארץ כל אחד בנפרד כבני עשרה, בשנות ה-30, מלודז' פולין. אבי הגיע כשהיה בן 18 ואמי כשהיא בת 16, ויותר הם לא ראו את משפחותיהם. כולם נספו בשואה. גדלתי במשפחה גרעינית שבה לא היה דוד, דודה, סבא, סבתא, מאומה. ילד שואה קלאסי, אך ההורים עצמם לא עברו את השואה. הם הגיעו לכאן כנערים חסרי כול והתחילו מאפס. הם הכירו זה את זה בקומונה של בני עקיבא שאבי ייסד בעיר העתיקה, והתחתנו לאחר מספר שנים על גג הקומונה, בלי אף קרוב משפחה ובלי כסף לשמלת כלה.
"הם עבדו כמורים ובתחילת הנישואים גרו בליפט, ארגז שמשמש להובלת מסעות שעשו בו חור לדלת וחור לחלון, בחולון. כשצברו מספיק כסף, התקדמו ועברו לתל-אביב, למקום נידח בדרום העיר. לימים אבי ייסד את בית-הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן ואמי הייתה לפרשנית מוסמכת של ש"י עגנון, כתבה 10 ספרים ולימדה ספרות באוניברסיטת בר-אילן".
ביוגרפיה מקוצרת
"באתי לעולם כילד שלישי מתוך ארבעה. נולדתי באנגליה כשהורי היו בשליחות באנגליה בעקבות עבודתו של אבי, וכך אני גם אזרח של הוד מלכותה. בגיל 7 חודשים הועליתי ארצה, לתל-אביב. חיינו בדירה קטנטנה, בקומה רביעית בלי מעלית, בבניין במרכז תל-אביב. לא היה יותר מדי כסף בבית, אבל הייתה לי ילדות מאושרת.
"היו לי שלושה מרכזים בחיי. המרכז האמיתי היה 'ספריית מירה' בכיכר דיזנגוף. הייתי שם יום-יום. הייתי תולעת ספרים קלאסית. ביליתי הרבה שעות על מדרגות הספרייה. עוגן שני היה תנועת הנוער החרדית-לאומית "עזרא", שהייתה מאוד משמעותית עבורי, שם נחשפתי להשקפות לאומיות ודתיות ולחינוך יקי מוקפד. המרכז השלישי היה חוף הים. הייתי נער חוף. כל יום הייתי מוצא את דרכי לים או לבריכת גורדון.
"הייתי תלמיד טוב כל השנים, אבל לא המצטיין בכיתה. עשיתי את מה שצריך כדי להצליח, אבל לא היה לי ב-DNA להצטיין באותה תקופה. הייתי חנון סביר לא היסטרי. ביום הראשון לאוניברסיטה החלטתי שעכשיו מתחילים החיים האמיתיים ומעתה אהיה הראשון בכיתה בכל דבר שאעשה, וכך עשיתי.
"בגיל 14 נשלחתי לישיבה התיכונית נחלים, שם נהניתי בעיקר מחברה טובה ופחות מאווירה לימודית מרשימה. ידעתי שאני הומניסט בנשמתי, אבל נרשמתי למגמה פיסיקלית-מתמטית, משום שלא רציתי לסגור שום אופציה בחיים. ידעתי שזה לא ימנע ממני לעשות כל דבר אחר שארצה לעשות, ולעומת זאת אם הייתי הולך למגמה 'הומנית' סיכויי להתפתח למקומות אחרים, ריאליים יותר, קלושים.
"מגיל מאוד צעיר היה ברור למשפחתי ולכל מי שסבב אותי שאני צריך להיות רופא. לא הייתה לכך סיבה מיוחדת מלבד היותי יהודי. אפשרות אחרת לא עלתה על הדעת. אבל אני לא נמשכתי לכך. עד הצבא לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. הפנטזיות שלי היו להיות סופר או חוקר נפש האדם. אלו התחומים שנמשכתי אליהם".
משפטים
"בתום הישיבה התיכונית הלכתי לישיבת הסדר (ישיבה המשלבת לימודים תורניים גבוהים ושירות צבאי, א' ל'-ו'). שרתי כטנקיסט בשריון, ולמרות שלא אהבתי את השריון ראיתי בו הזדמנות גדולה מבחינתי לעשות דבר בניגוד לטבעי, ולעשות אותו הכי טוב שאוכל. לאחר 5 שנים בשירות צבאי ובלימודים, בשנה האחרונה של הישיבה, נפגעתי בתאונת דרכים והושבתי לחצי שנה. זאת הייתה חצי שנה שבה התחבטתי מה אני עושה עם חיי. עשיתי בחינת התאמה מקצועית שאמרה לי משהו שממש עזר לי: 'אתה יכול לעשות הכול'. שכבתי במיטה והתחבטתי לגבי עתידי. באותה תקופה כתבתי סיפור קצר לעצמי, שבו ביטאתי את התסכול של הצורך לקבל בגיל צעיר החלטות שאתה לא מצויד ביכולת ובכלים לקבל אותן ולהחליט.
"בסופו של דבר ניסיתי להתקבל, והתקבלתי, ללימודי רפואה בירושלים ובתל-אביב, לארכיטקטורה בטכניון ולמשפטים בבר-אילן. התחבטתי עד ליום הראשון של הלימודים ובסוף ההכרעה נפלה על משפטים. הסיבה לכך, שבדיעבד אני חושב שהייתה נכונה, היא שאמרתי לעצמי 'מאחר שאני לא יודע לאן אני רוצה ללכת ואני רוצה לתת נגיסה גדולה בתפוח הזה שנקרא החיים, עדיף ללכת למקצוע שהוא פחות מחייב, הכי רחב'. כארכיטקט או כרופא אתה עוסק בדבר קונקרטי, אבל כמשפטן אתה בעצם מודה שעדיין לא החלטת מה תעשה בחיים.
"עד היום אני חושב שמשפטים זה מקצוע שמצד אחד תוכנו הפנימי די ריקני, אין דיסציפלינה משפטית, ממשית, פנימית. מצד שני, המקצוע הזה משקף את כל החיים האנושיים על כל גוניהם. כשאתה הולך ללמוד מקצוע כזה אתה יכול עדיין לבחור לעצמך את ההשתקפויות של הקריירה שלך ואת הדרכים להמשיך, והקריירה שלי היא הוכחה מסוימת לכך".
המשך ביוגרפיה מקוצרת
"מכיוון שלא באתי מבית עם כסף, והייתי צריך לממן את לימודי ומחייתי בחו"ל, במהלך לימודי בהרווארד, בלילות, שמרתי על הבניינים בקמפוס. ביום הייתי סטודנט ובלילה שומר. הייתי מאוד חסכוני, ועדיין צברתי חובות. כשגמרתי ללמוד, הייתי צריך להחזיר את החובות. לכן, בתום לימודי נסעתי לוול סטריט ועבדתי שם בפירמת עורכי-דין מובילה. יכול להיות שזו הפעם היחידה בחיי, ואני בר מזל שאני יכול להגיד משפט כזה, שעבדתי בעל כורחי. עשיתי את זה כשנה וחצי, הרווחתי את הסכומים הנדרשים להחזר חובותיי וסגרתי את הבסטה. כשחזרתי ארצה, הצטרפתי לאוניברסיטת בר-אילן כחבר סגל צעיר ולימדתי דיני תאגידים. כך החלה הקריירה האקדמית שלי".
המשבר
"ההסבר העקרוני למצב שהעולם נמצא בו היום, למשבר שמתחולל, הוא שהתאגידים המרכזיים בעולם המערבי תופסים את עצמם כתאגידים שאמורים לפעול לטובת בעלי המניות. אם תשאלי את גליה מאור לשם מה היא מתאפרת בבוקר והולכת לעבודה, התשובה שלה תהיה שהיא דואגת להשאת הרווחים של בעלי המניות.
"הבעיה של התאגידים היום היא שהמנהלים תופסים את תפקידם כמשרתים של בעלי המניות ולא כמשרתים של החברה. וזה לא אותו דבר. יש ניגודי עניינים בין האינטרס של החברה לאינטרס של בעלי המניות. בעלי המניות לפעמים פועלים מתוך אהבת סיכון שלא תואמת את האינטרס של החברה, כדוגמת בתי ההשקעות, החברות והבנקים שנפלו בארה"ב. חברת הביטוח AIG נפלה משום שהיא לא פעלה כמו שחברת ביטוח אמורה לפעול, כזו שהאינטרס שלה זה לשרוד כדי להחזיר את חובותיה, אלא פעלה כדי להגדיל את רווחי בעלי המניות.
"הדירקטורים בעולם המערבי ובישראל ערים לחובה העקרונית שלהם לפעול לטובת החברה, אך למרבה הצער, בפועל, יותר מדי פעמים הם פועלים כחותמת גומי של הרצונות והגחמות של מי שהם תופסים שמינה אותם, שזה בעל השליטה. זו בעיה עצומה, רעה חולה של כל העולם התאגידי, שבעצם הוא מנותב לכיוון של קידום אינטרסים פרטיקולר*יים של בעלי מניות, בעוד שהעולם מורכב מהרבה אינטרסים אחרים. חברה היא פקעת חוזית שיש לה חוזים עם כל העולם, אבל החוזה של החברה עם בעלי המניות הוא החוזה המרכזי שבו מתחשבים תוך דחיקת שאר החוזים החוצה. הממשל התאגידי כושל במהותו בגלל העדפת בעלי המניות על שאר הצדדים לפקעת החוזית, וזה כולל עובדים ונושים.
המחלוקת בבנק הפועלים
"לפי הפרסומים, לדעת המפקח על הבנקים ההתנהלות של דירקטוריון בנק הפועלים והעומד בראשו היא התנהגות שאינה תואמת את האינטרס של הבנק. אומרת שרי אריסון - ויועציה - שהיא זו שהשקיעה את הכסף בבנק, שהיא בעלת השליטה, ומי אתה הרגולטור שתגיד לה איך להתנהג. מה אתה חושב שהיא תפעל לרעתה? היא פועלת לטובתה, וטובתה זה טובת בנק הפועלים. ואני אומר בעדינות: 'ממש לא'.
"טעות לזהות בין האינטרס של בעלת שליטה, שיש לה 20 וכמה אחוזים בבנק לבין האינטרס של בנק הפועלים. כל ישראל מעורבת בבנק הפועלים. נניח שאריסון רוצה את טובתה, אבל היא עושה את זה בדרך מוטעית או שאינה הולמת את האינטרסים של הבנק. נניח שהיא לוקחת סיכונים גבוהים מדי או עושה החלטות אמוציונליות מדי, שזה כנראה המקרה. אם זה כך, התוצאה של כישלון לא תהיה רק שהיא תפסיד את כספה, אלא שהחוסכים בבנק הפועלים, הציבור הישראלי, עלול שלא לראות את כספו בחזרה.
"כל עם ישראל הוא נושה של בנק הפועלים. למה להעדיף את האינטרס של בעל המניות על האינטרס של הנושה אם יש חשש שבעל המניות עושה מעשים שיביאו לחדלות פירעון? אם גברת לוי מחדרה מפקידה כסף בבנק, או שהיא עובדת הבנק, יש ניגוד אינטרסים רחב בינה - שהיא הציבור - לבין גברת אריסון.
"בניגוד למה שהיא חושבת, אריסון אינה הבעלים של בנק הפועלים. לבנק אין בעלים. לאריסון יש חוזה שקוראים לו חוזה מניה, והיא הבעלים של החוזה, לא של הבנק. זה לא אותו דבר. לבנק יש ישות משפטית נפרדת כמו למדינת ישראל ולכל אחד מאיתנו, ולכן השיח הזה של מי הבעלים שלו הוא שגוי, הוא לא נכון פורמלית, מהותית וכלכלית. מנקודת הראות של יעילות כלכלית חייבים להבין שלחברה עסקית אין בעלים, שבעל שליטה אינו הבעלים שלה, ושקיימים ניגודי עניינים בין כל אחד מהשחקנים לבין החברה. לחברה יש אינטרסים עצמאיים. אין לאריסון שום יתרון יחסי בקבלת ההחלטות בדירקטוריון ואסור שיהיה לה.
"על-פי העובדות שלפנינו השאלה המרכזית במחלוקת בין בנק הפועלים לנגיד בנק ישראל היא אם דירקטוריון הבנק פעל לטובת החברה בלי קשר לאינטרסים של אריסון. זו שאלה עובדתית שאני לא יודע לענות עליה, אבל היא שאלת המפתח. אם יתברר שהדירקטוריון או היו"ר פעל על-פי תכתיבים של בעלת השליטה, בלי ששקל באופן רציני את טובת הבנק, צודקים הנגיד והמפקח על הבנקים במהלכיהם. לעומת זאת, אם מדובר בניסיון לחנך חברה פרטית לפעול לפי הגחמות של הרגולציה, אז אסור שזה יקרה".
טלוויזיה
"אני לא אוהב טלוויזיה. עם השנים פחות ופחות התעניינתי בה. אפילו חדשות אני כבר לא רואה. לא מוצא בזה עניין. הדבר היחיד שאני מוצא בו עניין בטלוויזיה זה שידורי ספורט. בשבוע שעבר ראיתי את משחקי ליגת האלופות למשל, ומאוד נהניתי. כיף לשבת עם הבנים מחובקים מתחת לשמיכה ולהתרגש ביחד ממשחק כדורגל טוב".
קריאה
"הקריאה בעיני היא הבילוי האולטימטיבי וההשקעה האולטימטיבית של הזמן. אני חיית ספרים. עבודתי סובבת סביב קריאה וכתיבה, כשרוב זמני מוקדש לקריאה. אני גם לא מפריד בין קריאה לצורכי עבודה לבין קריאה להנאתי. הכול בשבילי הוא מקצועי. לא מזמן חזרתי מטורונטו, שם קראתי את ספרו האחרון של עמוס עוז, 'תמונות מחיי הכפר'. מה זה קשור לעבודה שלי? קשור מאוד. עמוס עוז, הציוני-הקלאסי, תכול העיניים מקיבוץ חולדה, האייקון הבולט של ישראל בעולם מלבד פרס, חווה חוויה או לפחות נותן לי להרגיש שהוא חווה חוויה של התפוררות מסוימת של האתוס של ההתיישבות הציונית. זה קשור להבנתי את החברה הישראלית ולעבודתי.
"אני במידה מסוימת רואה את עצמי כסוציולוג. אז מה אם למדתי משפטים וקוראים לי משפטן? מה שאני עושה בעבודה, גם בתחום התאגידי וגם בתחום הציבורי, הוא הבנה יותר טובה של ההוויה הישראלית. קריאת ספרות מגוונת, גם לא משפטית, היא חלק בלתי נפרד מזה".
ספורט
"אני עוסק בספורט באופן קבוע. מספר פעמים בשבוע, בבקרים, אשתי ואני מתאמנים עם מאמנת אישית שמגיעה לביתנו. נוסף לזה, אני חובב אתגרים פיזיים. אני עוסק בפעילות ספורטיבית מעניינת ומיוחדת כבר הרבה שנים, ובעקבותיי כל משפחת שטרן לדורותיה התמכרה לספורט אתגרי. לפני שנה וחצי עשיתי מסע טיפוס של שבועיים על הר הקלימנג'רו בטנזניה. זה היה כיף אדיר. בקיץ הקודם נסענו כל המשפחה לאפריקה ועשינו רפטינג בנהר הזמבזי, אתר הרפטינג הקשה בעולם. כל פעם שאני נוסע לניו-יורק אני רץ מרתון. תמיד מחפש אתגרים פיזיים מעניינים. זה חלק ממני. לדעתי, אני בן 18, רק העובדות בשטח הן שונות".
אלמלא הייתי משפטן
"יכולתי לעשות הרבה דברים. אני נהנה מאומנות ואני חושב שהייתי יכול להיות סופר לא רע. היום יכול להיות שהייתי בוחר להיות פרשן תנ"ך, במובן של לקחת את התנ"ך ולהפוך אותו מחדש לתעודת הזהות הכלל-ישראלית כפי שהיא היום. זו משימה שבשבילה כדאי לקום בבוקר".
לא יודעים עליי
"אני נתפס כקרייריסט ואני כזה, אבל אין לי ספק שהמשפחה שלי היא הטקסט האמיתי, והקריירה היא הערת שוליים מבחינת התודעה הנפשית שלי. בראש ובראשונה אני איש משפחה. כך אני תופס את עצמי". *
רזומה
* אישי: פרופ' ידידיה צ' שטרן (54) נולד באנגליה ומתגורר בירושלים. נשוי לד"ר קרן פרידמן-שטרן, פסיכולוגית, ואב ל-6 ילדים, בני 9 עד 18
* מקצועי: אחד המומחים המובילים בארץ לדיני תאגידים, דת ומדינה, משפט והלכה ומשפט ציבורי. פרופ' בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן וסגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. כתב וערך ספרים ומחקרי מדיניות רבים, ביניהם: "תכלית החברה העסקית" ו"הבעלות בחברה העסקית"
* ועוד משהו: נחשב לליברל דתי, מתון בדעותיו שמתנגד לדתיות קיצונית. כיהן כדיקן הפקולטה למשפטים בבר-אילן בעת שסטודנט הפקולטה, יגאל עמיר, רצח את רוה"מ יצחק רבין. מאז החל לעסוק במתחים בין חילוניים לדתיים