מה כבר יכול לחדש סרט תיעודי על עמוס עוז? עוז הוא אחד הסופרים הנקראים והנשמעים ביותר בישראל, שסיפור חייו מוכר לכל, אדם שכותב ומתבטא בחופשיות, ויש לו קהל קוראים גדול ונאמן. אז מה יכול להיות הערך המוסף של סרט תיעודי חדש אודותיו?
ובכן, "היישר לתוך השמש הקיצית", סרטם התיעודי של יונתן ומאשה צור, הוא יצירה בפני עצמה. הסרט מביא את סיפורה המורכב של הישראליות - לא רק של עוז, אלא של כלל היהודים שחיים בישראל, גם אם לא כולם גברים לבנים ושמאלנים. בסיפור הישראלי הזה, המתהווה עדיין, יש הרבה גיבורים.
הכל מתחיל במילה הכתובה
"היישר לתוך השמש הקיצית" הוא סרט על הפרסונה הציבורית של עוז. הוא מצלם את מאחורי הקלעים של הפרסונה הזאת, ומראה מאילו חומרים היא עשויה, כיצד היא נבנית, ומה הקשר בינה ובין סיפור חייו של עוז, לכתיבתו. הסרט נפתח בתמונת תקריב של מילים הנכתבות על נייר. המצלמה מתרחקת לאט מן הנייר ועוברת אל האדם שאוחז בעט. הוא מרכיב משקפיים ורוכן אל שולחן כתיבה, בחדר מוקף ספרים. האיש הזה הוא עמוס עוז. הכל מתחיל במילה הכתובה.
זהו סרט מוצלח בזכות הרבה דברים - בזכות הצילומים, בזכות העריכה, בזכות קטעי הארכיון, בזכות המוזיקה הנפלאה שכתב אבי בנימין. אבל בעיקר בזכות החומרים המצוינים שיש בו. הבמאים ליוו את עוז במשך שנה וחצי בהופעות שלו מול קהל בעולם. וכך אפשר לראות אותו בסרט נואם מול קהל יהודי בניו-יורק, ואחר כך נפגש בקונסוליה הישראלית עם סלמן רושדי ופול אוסטר.
גם את הנשיא שמעון פרס פגש עוז בקונסוליה, רגע לפני נאום התשובה שלו באו"ם לאחמדינג'אד. עוז מייעץ לפרס לפנות ישירות אל העם האיראני, מעל גבו של נשיא איראן. פרס מקשיב בהערכה. בהמשך מספר עוז למצלמה שמנהיגים נפגשים איתו, מקשיבים בהתפעלות רבה לדבריו, אבל מיד אחר כך מתעלמים מהם לחלוטין.
בסרט רואים את עוז נוסע לקבל את פרס היינריך היינה בדיסלדורף, רואים אותו במשכנות שאננים עם הסופרת נדין גורדימר. ויש גם טיול עם סרי נוסייבה בירושלים, שיחה בין שני אנשים שמחפשים דרך משותפת. נוסייבה אומר שבשנים האחרונות הוא כבר לא רואה יותר את יופיה המיסטי של ירושלים. עוז מספר שכבר לא קל לו ללכת, יש לו ברכיים מלאכותיות, עם שתלי מתכת שמצפצפים בשדות התעופה.
ויש גם קטע שבו נראה עוז שעון על כיסאו, רגליו על השולחן, והוא מתראיין טלפונית לכלי תקשורת זר כלשהו, על הסכסוך הבלתי נגמר עם הפלסטינים. הוא נראה נינוח ובטוח בעצמו, אבל כשהוא מניח את השפופרת הוא מודה שזה היה קשה. הראיונות הללו דורשים מאמץ, והוא לא נהנה מהם. לרגע נחשף הפער בין הפרסונה הציבורית ובין החוויה הפנימית של עוז.
הרגע הנוגע ביותר בסרט צולם בביקורו של עוז בגרמניה. אל עוז ואל הבמאים ניגש ברחוב אזרח גרמני אלמוני. הוא מספר להם על אביו, שבזמן המלחמה אסף כמה ילדים יהודים רגע לפני שהנאצים באו לקחת אותם, פיזר אותם בין בתי איכרים, והציל את חייהם. עובר האורח הגרמני יורה את סיפורו ופורץ בבכי. עוז מתרגש ונוגע בכתפו, אבל זה פונה ללכת, והגורל היהודי נשאר תלוי ועומד שם ביניהם, ברחוב.
לא מעט אנשי שמאל שהיו מתפתלים בכיסאותיהם לו ראו את הסרט, בהקרנה שהתקיימה ביום שישי בסינמטק תל-אביב, במסגרת פסטיבל דוקאביב. הם נוטרים לעוז על המפלה של מרצ, על התמיכה בתקיפה הישראלית בעזה, על שהוא מייצג את יפי הבלורית והתואר. אבל עוז רגיל להיות מותקף זה שנים, מימין ומשמאל. הוא ממשיך לקחת ברצינות את תפקידו הציבורי, והאמת? הוא עושה את זה מצוין. הוא השגריר הלא-רשמי של ישראל בעולם, ואולי טוב שכך.
סמלה של הציונות הישראלית
גדי טאוב, סופר וד"ר להיסטוריה, מסביר בסרט שההתנגחות בעוז הייתה לתחביב של אנשי תקשורת וספרות. בעיניו, סלידה מהישראליות תורגמה לסלידה מעמוס עוז - סמלה של הישראליות הציונית. אבל עוז הוא אישיות כריזמטית. הוא פרפורמר. הוא יודע לרתק קהל, גם כשהוא חוזר על עצמו. יש סופרים נפלאים שיודעים לדבר עם הקהל שלהם, ויש כאלה שלא. עוז נמנה עם הקבוצה הראשונה. וזה כמעט תמיד יתרון.
יונתן ומאשה צור, במאי הסרט, החליטו לעשות סרט על עמוס עוז לאחר שקראו את "סיפור על אהבה וחושך". עד אז ראו בעוז אייקון ישראלי חצי-קדוש, אבל הספר שינה את גישתם. הסרט, שנעשה בתמיכת ערוץ ארטה, הוא סרטם התיעודי השני באורך מלא.
הבמאים מודעים לאמוציות שמעורר עוז, ואולי זו הסיבה שהטון של הסרט מדויק כל-כך: הוא לא מתרפס בפני הסופר, וגם לא תוקף אותו. נראה שהוא עשוי מתוך סקרנות אמיתית, ומתוך הערכה, למרות הכל, למעשה הציוני. *