צהרי יום חמישי שעבר בתיאטרון גשר ביפו. האולם החשוך חושף גיהנום ביורוקרטי: מבוך שקירותיו שקופים והמעברים ביניהם מרובבים בערמות נייר. מעליו ענן מתאבך של נייר גרוס כמו מזבלת חירייה בלבן או הר פיג'י. עוד רגע קט תגיח ממנו גלריית דמויות אנושית, חמושות במטריות, דולקות אל תוך דיסקוטק ביתי באווירה יפנית.
בין האצנים בולטת דמות קטנה וחמורת סבר: אורנה בנאי - שזו לה טבילת האש הראשונה על במת גשר. את הדינמיות הנמרצת של הסצנות מעבה מתח ריאליסטי לגמרי - נותרו רק כמה ימים עד להצגת הבכורה של "רומן בעבודה" קומדיית משרד המבוססת על סרט רוסי משנות ה-80, שלדברי הבמאי יבגני אריה הוחלט להעלות דווקא עכשיו, ימי משבר כלכלי, משום ש"בזמנים כאלו טוב לעסוק בתכנים שנוגעים בלב, בתכנים שגורמים לאנשים לצחוק, לא לדבוק בטרגדיה סטנדרטית. אנשים חווים את זה מספיק בחיים האמיתיים. טוב לתת לאנשים לנשום קצת ולחוות רגשות אנושיים חמים".
את התסריט מאת אלדר ריאזנוב ואמיל ברגינסקי, המתרחש במכון לסטטיסטיקה של בריה"מ הסובייטית עיבד דרמטולוג גשר, רועי חן, לעברית עכשווית להפליא. למשל, שלוש מהדמויות העובדות במכון - עופר ברגמן הסמנכ"ל החדש שחזר זה עתה מטוקיו (מיקי לאון), אנטולי נובוסלצב - עובד הארכיון המטופל בתאומים (גלעד קלטר), ועדנה חזני, ארכיונאית נוספת (עדנה בליליוס), מכירים מהצבא.
אשת האיגוד המקצועי חמורת הסבר הפכה לגליה (מיכל וויינברג), רואת חשבון "שרואה הכל" וכמו בנאי, פעילה נמרצות להקלה על מצוקות עולם החי והצומח וסובלת, לדברי וויינברג, מ"סוג של אנורקסיה סביבתית". בסצנה קודמת הציע עופר לאנטולי לזכות בקידום באמצעות חיזור אחרי מנכ"לית המכון האימתנית, אילנה ארבל, שאותה מגלמת בנאי, ושלשל עשרה שקלים לקופת התרומות של גליה לצורך טיפול בפג שנולד לפילה. בנאי: "גליה מוצאת חן בעיני מאוד. היא קצת פנאטית. אבל הכוונות והמטרות שלה מצויינות בעיניי. אצלה זה בא על חשבון תקשורת אנושית. אני מצליחה לשלב בין השניים".
לא נשארת חייבת
יבגני אריה עצמו הזמין את בנאי לגלם את אילנה "כי בתור טיפוס היא מתאימה מאוד לתפקיד, שמעתי שהיא שחקנית טובה וראיתי בטלוויזה שהיא יכולה לעשות הרבה סוגים וסגנונות של תפקידים". אבל במאי גשר רגיל לצייתנות מופתית משחקניו. כיצד הוא מוצא את העבודה עם בנאי? "מה אני יכול לומר? היא כוכבת. זה לא כל-כך קל בשבילה להגיע לתיאטרון אמיתי, בעיקר לתיאטרון שלנו ששונה מתיאטראות אחרים. צעד אחר צעד אנחנו מנסים למצוא שפה משותפת כך שהיא תבין יותר טוב מה אני רוצה ממנה ואני אלמד להכיר אותה.
"זה תהליך של היכרות הדדית ומציאת דרך לעבודה ביחד. בעיקר מכיוון שהיא לא איזו שחקנית צעירה שכרגע הגיעה מבית ספר למשחק. היא באמת כוכבת. אז ברור שהיא חוששת מה יקרה אם זה לא יעבוד והיא לא תעבור במיטבה. גם אני רוצה לייצג אותה באופן הטוב ביותר. אבל אין ספק שמה שהיא עושה היום על הבמה בגשר שונה לחלוטין ממה שהיא עושה בטלוויזיה".
בנאי מצידה, לא נשארת חייבת: "זו באמת פעם ראשונה שאני עובדת עם יבגני אריה, וזה לא קל כי יש את מחסום השפה, אפילו שיש מתורגמן, ואני חושבת שהוא עובד מהחוץ לפנים. בפעמים קודמות שעבדתי עם במאים עבדו לאט לאט למצוא כדי את התפקיד, למצוא את הדמות. כאן זה היה נורא שונה - קודם כל עושים במה, תפאורה, תלבושות ומוזיקה ומעמידים את ההצגה ואחר כך מתחילים לעבוד על התפקיד. ככה הוא עובד. מהחוץ פנימה. זו גם דרך, ותוך כדי את גם מצליחה לחפש ולמצוא לבד כל מיני ניואנסים. אבל את החיפוש לדמות הוא לא עושה בהתחלה".
*מה מצאת בדמות של אילנה שגרם לך להסכים להשתתף בהצגה?
בנאי: "זה כמובן אתגר מבחינתי לשחק מישהי שהיא מאוד שונה ממני. מאוד עצורה ומאופקת, מעולם אחר - מנכ"לית של מכון לסטטיסטיקה, אפרורית כזו וגם מין ברווזון מכוער שבשלב מסוים הופך להיות סוג של ברבור. אז זה הדליק אותי. זו נראתה לי קומדיה טובה עם צוות טוב, גם מבחינת הבמאי וגם מבחינת השחקנים. ידעתי שאני מגיעה לאכסניה טובה".
מחבק מקצועי
למרות המחמאות והעקיצות ההדדיות, החזרה ממשיכה כסדרה. בסצנה הבאה, המתרחשת במסיבה, יורד יבגני אריה לבמה ומדגים בחדווה כיצד לבצע ריקוד סקסי מגוחך שיפרוט כהלכה על עצביה של דמות המנכ"ל המאובנת שמגלמת בנאי. לאחר שבוטלה בקשתו של לאון להביא מקצוען להדריכו ברזי הריקוד היפני (אריה: "כשמביאים מישהו מבחוץ הוא רק מקלקל").
"החיים והבדידות הפכו את אילנה לקשה. הבדידות הפכה אותה לקשה", אומרת בנאי. "היא מתגלה כמישהי שאפשר לאהוב אותה אבל זה כי היא מצליחה להתרכך. היא מאוד קשה כי מאוד קשה לה".
*מה היא מוצאת באנטולי?
בנאי: "קודם כל הוא היחיד שאמר לה את האמת בפנים, את מה שחושבים עליה. לא שהיא מסכימה עם זה, אבל היא יודעת שמאחורי הגב מכנים אותה קרפדה והיא יודעת שחושבים שהיא יבשה ורקובה. והוא בא ואומר לה את זה, אז זה כמובן משפיל אותה ופוגע בה עד עמקי נשמתה. אבל יש בה באיזשהו אופן איזו הערכה אליו על זה שהוא אומר את האמת וזה מסקרן אותה. בהמשך היא באמת מגלה שיש שם בחור מצחיק ואבא לילדים שמגדל אותם לבד. לי באופן אישי כאורנה מאוד קל לאהוב את אנטולי. גם בגלל השחקן. הוא פשוט שובה".
*גלעד, באיזו נקודה אנטולי מפסיק לראות באילנה מפלצת?
"בנקודה שבה הוא רואה את הבן אדם שבה. הוא ניסה להתחמק מכל קשר איתה ויש איזה רגע בהצגה שהיא נשברת ואז פתאום הוא רואה שהיא יכולה לבכות וזה מדהים אותו. במונולוג שלה שהיא מסבירה כמה היא לבד אז פתאום נפתח הלב אליה. פתאום היא הופכת לאנושית. לפעמים כשאת חושבת על מישהו משהו שלילי ופתאום את מגלה בו אנושיות, קצב ההתאהבות הוא יותר מהיר בדרך כלל. זה מה שמקסים אותו וזה מה שמטריף אותו וזה טיפה קינקי. מצד אחד היא כזאת קשוחה ומצד שני כזאת נשמה אבודה שצריכה חיבוק שזה נורא מדליק אותי. ואני מחבק מקצועי".
*אורנה, לא יוצא מסר שלפיו "כל אשת קריירה קשוחה רק רוצה אהבה?"
בנאי: "כולם רק רוצים אהבה. לא משנה מי זה. פקידה, מנכ"לית, שחקנית או במאית, כולם מחפשים אהבה. וזה באמת סיפור קטן על אנשים רגילים שכולם מחפשים אהבה".
עולם של תשוקות
ההצגה "רומן בעבודה" מתרחשת במכון לסטטיסטיקה ומתובלת בנדיבות בנתונים. סטטיסטיקה היא אובססיה לשליטה ברזי החיים - ניסיון לכמת את הקיום האנושי למספרים. האם "רומן בעבודה" הינה באמת קומדיית משרד חביבה, או למעשה אלגוריה סאטירית חריפה על הניסיון העקר להפוך את החיים למדע?
אריה: "המחזה עוסק בעמדות השונות של אנשים בחיים. האישה, גיבורת הסיפור, מנהלת של המכון לסטטיסטיקה והבחור שבסופו של דבר היא מתאהבת בו הוא בעמדה הנמוכה ביותר באותו מכון. במובן מסוים, הם מגיעים מעולמות שונים, ואיש מהם לא מצפה שלשם יתגלגלו הדברים. בשבילי המכון לסטטיסטיקה זה פשוט מקום שבו אנשים לא עוסקים באנשים אחרים, בבני אנוש, אלא במספרים. אז הרגשות שיש להם שם רחוקים מאוד מעבודתם".
קלטר: "זה לא 'המלך ליר' או 'המלט'. זה סיפור על אהבה, התרגשות ותשוקה. ומה שיפה זה שמראים מקום אפור ולכאורה לא מעניין אבל כשמציצים פנימה רואים שבכל חדר קטן כזה שמסתובב אליך יש עולם שלם של רגשות ותשוקות. בכל מקום זה ככה. לכן כמו בסיינפלד אפשר גם להגיד it's a show about nothing".
בנאי: "סטטיסטיקה לא אומרת לי כלום. אין לי מושג מה זה לנהל מכון לסטטיסטיקה ולא ניסיתי לחקור את זה או לעבוד במקום אפור. הדרישות שלי מהחיים הן מאוד גבוהות. אני מהאנשים האלו שצריכים ריגושים צריכים דרמות, צריכים לחוות את החיים עד הסוף. אני לא בן אדם שיכול להיות בשום עבודה אפורה. זה פשטני להגיד שזה פשוט מחזה על אהבה, אבל אני רואה בזה באמת קומדיה רגישה מצחיקה ונוגעת ללב, בדיוק מתאימה לי". *