סר טום סטופארד לא היה יכול להיפגש לארוחת צהריים; בשבוע שעבר הוא היה בשבוע החזרות הראשון לקראת ההפקה הלונדונית החדשה של המחזה שלו מ-1993, "ארקדיה". בשבוע הבא הוא לא יוכל להיפגש לצהריים כיוון שהוא לא יהיה בחזרות לקראת ההפקה החדשה של "ארקדיה" בלונדון. זה הגיוני: ארוחת צהריים נוגסת ביומו של הכותב. אדם לא יכול להגיע לתוצאות מדהימות כמו אלה של סטופארד אם ישבור את הרצף, וכותב המחזות בן ה-71 לא חושב אפילו להאט את הקצב.
כך, בדרכו האדיבה, הוא מציע ארוחת ערב מוקדמת, במסעדה איטלקית הממוקמת במרחק שתי דקות מתיאטרון הרויאל קורט בכיכר סלואן. כשאני מגיעה, מוקדם מן השעה שנקבעה, הוא כבר נמצא שם, יושב מול כוס קמפרי עם סודה שממנה הוא לא שותה, בלבוש קז'ואל בצבעים שקטים.
המסעדה, כפי שמתברר, היא מקום שבו הוא נוהג לבקר לעתים קרובות, ויש לה סיפור. "התחלתי לבקר כאן כשעבדתי ברויאל קורט", סטופארד מתייחס למחזהו האחרון, "רוק'נרול", המתרחש בחלקו בפראג בתקופה שבין הפלישה הסובייטית של 1968 ומהפכת הקטיפה של 1989, והועלה בתיאטרון צ'לסי ביוני 2006.
"לילה אחד הברחתי הנה זוג צ'כים", הוא מספר. "אחד מהם היה דמות במחזה - אמרתי לשחקנים שאני רוצה להזמין אותם לכאן לארוחת ערב, והיה כאן אדם היפי עם שיער ארוך יחד עם חברו, וכשהצגתי אותם בפני השחקנים הם נדהמו, זה היה כאילו המחזה קם לתחייה.
"שיכנתי אותם במלון קאדוגן, המלון שבו נעצר אוסקר וויילד - ולמחרת התקשר מנהל המלון למזכירה שלי, לשאול אם זה בסדר בקשר למיני-בר. החשבון שם הגיע ל-93 פאונד. אני חושב שהם לא נתקלו במיני-בר לפני כן".
עניין המיני-בר הפך למעין מיני-דרמה, בחיבתו של סטופארד לסיפור אנקדוטות. הוא רגוע אך מתורגל באמנות הסיפור, מצחיק בצורה שקטה, וההגייה הלקויה שלו של האותיות סמ"ך ורי"ש, המובחנת והמתגלגלת, הופכת יותר בולטת.
הזמן הנכון ל"ארקדיה"
סטופארד נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1937, שנתיים לפני שמשפחתו נמלטה מפני הנאצים. המקלט הראשון שלהם היה סינגפור, משם הוא עלה עם אמו ואחיו על ספינה שחצתה את הגבול לאוסטרליה וסטתה גם להודו. כשניסה אביו להגיע בעקבותיהם, ספינתו הופגזה על-ידי היפנים. אמו נישאה מחדש בשנת 1945, והמייג'ור קנת' סטופארד העניק לבנו החורג שם, אזרחות ובית חדשים באנגליה. "הפכתי למעין תומך של אנגליה", סיפר פעם, "אבל במקום כדורגל הייתה זו האומה עצמה".
הקריירה שלו מתפרסת על-פני יותר מארבעה עשורים וכוללת תסריטים לקולנוע, לטלוויזיה, תסכיתי רדיו, תרגומים וגרסאות, כמו גם 24 מחזות מקוריים. האחרון הוא גרסתו למחזה של צ'כוב "גן הדובדבנים", שעומד להגיע לתיאטרון ויקטוריה הישן בלונדון ומככבים בו שחקנים בריטים ואמריקנים. ההפקה של השנה כוללת את סיימון ראסל ביאל, אית'ן הוק, שינייד קוסאק, רבקה הול.
"גן הדובדבנים" וההפקה האחות שלו, "סיפור של חורף", הושקו ב-BAM (Brooklyn Academy of Music - האקדמיה למוזיקה של ברוקלין) בינואר וזכו לביקורות נלהבות והופיעו מאז בסינגפור, במדריד ובברקלינגשאוזן שבגרמיה.
באופן פרגמטי, אנחנו מתיישבים לצורך העיסוק הרציני בדג, פירה וזוקיני, ובזמן שאנו לועסים נראה שסטופארד מנחש את השאלה הבאה שלי: מדוע לקח 16 שנה להחזיר את "ארקדיה" - שרבים מחשיבים אותו ליצירת המופת שלו - בחזרה אל הבימה של לונדון?
"זו אשמתי, אם זו המילה המתאימה - למרות שזה היה מוקדם מדי, עד עכשיו. סוניה פרידמן (המפיקה) שאלה אותי כבר לפני זמן מה אם תוכל להעלות את 'ארקדיה', אבל אני חשבתי שזה מוקדם מדי, זה היה רק לפני 11 שנה".
זוהי אחת הפעמים היחידות שבהן נשמע סטופארד מעט מתגונן. רק 11 שנה עבור מחזה שהפך לאחד הנחשבים שלו, ושלרבים ממעריציו הצעירים לא הייתה הזדמנות לראות?
"ובכן, אני אוהב לחשוב שהתינוקות שנולדו בליל הבכורה הם עכשיו מספיק מבוגרים כדי ללכת לראות את המחזה ולהבין אותו".
"אני חייב לכתוב מחזה"
המחשבה על "ילדי 'ארקדיה'" הללו מביאה אותנו לדבר על בנו השחקן. אד סטופארד הוא הצעיר מבין ארבעת בניו - אמו היא ד"ר מרים סטופארד, אשתו השנייה של המחזאי - והוא מגלם את התפקיד של ולנטין קוברלי בהפקה החדשה של "ארקדיה".
*האם זה גורם לקשיים כלשהם?
"הוא היה בחירה כל-כך מובנת מאליה להיכלל ברשימת המועמדים לתפקיד - משחקו של אד בתפקיד של המלט כבר התקבל היטב בקרב המבקרים של הווסט אנד - "אבל בהתחלה חשבתי, 'אולי לא כדאי לו', ואז חשבתי, 'לעזאזל עם הכל, הוא לא צריך להיענש על כך שהוא נושא את שמי'. לא התקרבתי, כמובן, לאודישנים שלו, אבל כעת אני משתתף איתו בחזרות ואני אפילו לא חושב עליו כעל אד שלי, הוא פשוט אחד השחקנים. יש לו שלוש בנות קטנות, כך שאני שמח שיש לו עבודה.
"אז צפויים 12 חודשים של להיות רחוק מהבית חלק גדול מהזמן ו..." סטופארד נראה פתאום במתח גדול מאוד ועדיין מצפה בכיליון עיניים לשאלה הבאה - "זה חייב להיפסק עכשיו ג'אן, אני חייב לכתוב את המחזה שלי. העניין הוא שאין לי שום רעיון למחזה. חלק מהבעיה היא שישנם כל אותם נושאים עצומים שדוחפים את עצמם לעברו של כל אחד שמתיימר להתמודד עמם - אני לא, אבל אולי הגיע הזמן, להתמודד עם נושאים בוערים ועכשוויים. אז אתה חושב 'אני צריך לעשות את שינויי האקלים, או שאני צריך לעשות עינויים או את אפגניסטן?"
זה לא נשמע כמו המחזאי שצוטט פעם באומרו שהוא רוצה שעבודתו תהיה "לגמרי בלתי נגועה בשום חשד ליעילות" - אך זה היה לפני שמעורבותו בנושא זכויות האדם הפכה לאינטנסיבית יותר.
"אני מרגיש תשוקה (לתקוף נושאים מסוג זה, ג'ד') - אחד הנושאים המעניינים של השנתיים-שלוש האחרונות הוא חוק הגנת הפרטיות, לדוגמה. אבל לסוג כזה של מחזה אני אצבור הרבה חומר קריאה לצורך מחקר, שממנו אני אשתמש בערך ב-5% - זה מאוד בלתי יעיל. כך שישנה משיכה שווה אך שונה מאוד, לכתוב מחזה שאין לו קשר לשום דבר מלבד הוא עצמו.
"אין בי שום התכוונות לאף אחד מהדברים האלה נכון לעכשיו, אבל אני מתחיל לחוש כעבריין - במשך שנתיים לאחר שהצגת מחזה חדש אתה מרגיש ששילמת את חובך ועשית את מה שהיית אמור לעשות, וזה לוקח שנתיים נוספות עד שתחושה אחרת משתלטת - תחושה שאתה מרגיש שאתה צריך לכתוב מחזה. ואולי אני אמצא את עצמי בעמדה כזו עד סוף הקיץ". *
המחזות של סטופארד
"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" (1966)
"היכנס כאדם חופשי" (1968)
"אינספקטור האונד האמיתי" (1968)
"לאחר מגריט" (1970)
"Jumpers" (1972)
"אמן יורד במדרגות" (1972)
"נולד אתמול" (1973)
"Travesties" (1974)
"כביסה מלוכלכת וארץ שנתגלתה מחדש" (1976)
"כל ילד טוב זקוק לחסד" (1977)
"לילה ויום" (1978)
"המלט בשפת דוג, מקבת של קאהוט" (1979)
"המלט ב-15 דקות" (1979)
"On the Razzle" (1981)
"הדבר האמיתי" (1982)
"חצייה קשה" (1984)
"אהבהבים" (1986)
"האפגוד" (1988)
"ארקדיה" (1993)
"הדיו ההודית" (1995)
"המצאת האהבה" (1997)
"חוף אוטופיה" (2002)
"רוק'נרול" (2006)