התובע כהן נתנאל טען כי בתחנת הרדיו פורסמה ההודעה הבאה: "רוצה שהטלפון שלכם יצלצל כך? (נשמע שיר), רדיוס 100FM שולחים לכם את הרינגטון היישר למכשיר הסלולרי שלכם, שלחו את המילה רדיוס למספר 4040".
התובע טען כי נוסח הפרסומת עלול לגרום למאזין בטעות לחשוב כי מדובר בשירות חינם, כאשר בפועל מדובר בשירות שמחירו 5 שקל, שנגבה באמצעות חשבון הטלפון הסלולרי ללא ידיעת הלקוח.
הרדיו טען כי מאזין סביר היה צריך להבין כי לא מדובר בשירות חינם, כיוון שלא נאמרה המילה "מתנה או "חינם", וכיוון שרינגטון הוא נכס כלכלי המגלם זכויות יוצרים של אומן, שיש לשלם עבורו.
תנאי משפיע
השופטת רות רונן קבעה תחילה כי הפרסומת אכן עלולה היתה להטעות את המאזין הסביר לחשוב שמדובר בשירות חינם, כיוון שלא מצויין בה מחיר השירות. לדבריה, המאזין הסביר אינו חייב בהכרח להיות מודע לכך ש"רינגטון עולה כסף", ואינו חייב להניח כי השירות המוצע הוא בהכרח בתשלום. זאת, בין השאר, כיוון שקיימים מקרים בהם מוצעים רינגטונים ללא תשלום.
השופטת קבעה כי אי-הגילוי על כך שהשירות הוא בתשלום הוא אי-גילוי של תנאי שאינו מובן מאליו, שידיעתו עשויה להשפיע על החלטת המאזין אם לרכוש את המוצר, ולכן היה לציינו במפורש. עוד קבעה כי התובע הוכיח שעומדת לו לכאורה עילת תביעה אישית נגד הרדיו.
ואולם, השופטת קבעה כי אין לאשר את התביעה ייצוגית מכיוון שניהול ההליך בדרך זו לא יהיה יעיל והוגן. לדבריה, אין מקום לקבוע כי כל תביעה שעילתה היא הטעיה מתאימה לדיון בדרך של תביעה ייצוגית, אלא רק כזו שניתן לדון בה באופן יעיל והוגן.
השופטת הסבירה כי במקרה הנדון קיימות מספר רב של שאלות שצריך לבררן כדי לנהל את התביעה כייצוגית, והתובע לא הראה כי קיימת דרך יעילה והוגנת לבירורן ואין אינדקציה כי ניתן לעשות זאת.
השופטת הסבירה כי כבר בשלב הראשון של הגשת הבקשה לאישור התביעה הייצוגית מוטלת על התובע החובה לפרט כיצד הוא מציע לברר את השאלה אם ניתן לקבוע את גודל הקבוצה הנפגעת ואת זהות חבריה. לדעתה, במקרה הנדון התובע היה צריך לפרט את המנגנון לבירור השאלה אילו מהצרכנים הושפעו מהפרסום והוטעו, ואילו צרכנים מבין אלה שהוטעו לא היו צורכים את השירות, אם היו יודעים שמדובר בשירות שעולה כסף.
היא קבעה כי התובע במקרה הנדון לא פירט מנגנון שכזה, וכי אין דרך יעילה והוגנת לעשות זאת. (ת.א. 2687/06).
