ביום רביעי הותקפה שירה מרגלית, מנהלת התוכניות של זכיינית ערוץ 2 רשת. למרבה המזל מצבה הוגדר קל, והיא כבר נמצאת בבית. מי תקף אותה ולמה, לשאלות הללו עדיין אין תשובה, כפי שהיה גם בתקיפת מנכ"ל קשת, אבי ניר, לפני כחצי שנה.
אם היתה כאן כוונה להשתיק או להפחיד על רקע עיתונאי, הרי זה חמור ביותר. אנו זוכרים, למשל, מקרים בהם אמנים תקפו מבקרים בגלל ביקורות לא מחמיאות. בכל מקרה, מה שבטוח הוא שאביה של שירה, העיתונאי דן מרגלית, שם את אצבעו על סיבה שאינה שנויה במחלוקת.
האמירה של מרגלית
לאחר התקיפה אמר מרגלית בין היתר, כי "יש ברוטאליות בלתי נסבלת בחברה הישראלית". את זה אנו רואים כמעט כל יום, כל שעה. נהגים שפוגעים ובורחים בעוד הפגועים שותתים דם; סכסוכים אלימים בהם כבר לא משתמשים רק באגרופים, אלא גם בסכינים ונשק חם; אשה שטובעת בירקון, והאנשים, פרט לאחד, עומדים ומסתכלים ולא נוקפים אצבע - כן, גם זה סוג של אלימות, אם גם פסיבית.
הטלוויזיה ה(לא) חינוכית
לכן, המצב שתיאר מרגלית ידוע לנו. מה שאיננו יודעים, וזה לחלוטין לא קשור לתקיפה ספציפית, זה מנין נובעת אווירת האלימות, ולמה היא הולכת וגוברת.
התשובה האוטומטית היא "חינוך". אבל מה זה חינוך? פעם זה היה בית-הספר והמשפחה. אבל מאז קיום הטלוויזיה, היא האלמנט החינוכי - והאנטי-חינוכי - המשפיע ביותר. אדרבא, יבדוק כל אחד בקרבתו ממה מושפעים אנשים - מבוגרים וצעירים - הכי הרבה. מה מעסיק אותם, מי המודלים שלהם לחיקוי.
תוכניות האלימות בטלוויזיה המסחרית, התוכניות המחנכות לרדיפת בצע, לבורות ולקידום ערכים נפסדים - האם הן תורמות להפחתת "הברוטאליות הבלתי נסבלת", כמאמר מרגלית? ומה המסר שמעבירות הפופוליטיקות רוויות הברוטאליות המילולית שמרגלית עצמו מנחה שנים, האם הן תורמות לסובלנות בין אנשים?