לו כל אחת מ-209 המדינות האחרות בעולם היתה עורכת השבוע ניסוי גרעיני, העולם היה מזועזע. כשמדובר במדינה ה-210, צפון-קוריאה, מורגשת רק מכה קלה בכנף של כלכלות האזור, ופרט לנאום חמור סבר שצפוי בבית הלבן, העניינים יחזרו לשגרה. דומה שבכך מאבדת צפון-קוריאה בכל פעם מעט מהאפקט אותו היא מבקשת להשיג: תשומת לב עולמית והפגנת שרירים כלפי פנים.
הניסוי הגרעיני הראשון של צפון-קוריאה, שנערך באוקטובר 2006, בא כסטירת לחי מצלצלת להסכמים עם וושינגטון בדבר הקפאה של תוכנית הגרעין בתמורה לסיוע ולחילוץ המדינה המסוגרת מבידודה. מאז לא השכיל ממשל בוש להתמודד בהצלחה עם תוכנית הגרעין המתריסה של פיונגיאנג. השכנים מדרום ראו בניסויים הללו תגובה כפויית טובה כלפי מדיניותם הפייסנית והגשת הסיוע ההומניטרי, אם כי אין לטעות ולחשוב שבדרום הרגליים רועדות והמתח בשמים - אין זה כך כלל וכלל.
על רקע זה התחולל מהפך פוליטי בדרום קוריאה, ובפברואר 2008 נכנס לתפקידו הנשיא השמרן לי מיונג-באק, שהקשיח את עמדת ארצו כלפי הצפון. הניסוי הגרעיני השבוע (ב') וניסויי הטילים שבאו בעקבותיו, וכן שיגור טיל בליסטי ארוך טווח שטס מעל יפן רק בחודש שעבר, מוכיחים שפיונגיאנג ממשיכה בשלה. אפילו אובמה לא קיבל הזדמנות לשנות את המדיניות האמריקנית כלפי צפון-קוריאה, כפי שהוא עושה כעת כלפי קובה. הסיבה לכך פשוטה: זהו משחק הישרדות של הנשיא קים ג'ונג-איל. במשחק הזה, התחלופה של הממשלות המערביות אינה חשובה.
בשביל לשמור על הבועה שיצרו - מדינה טוטאליטרית מנותקת מהעולם, ללא תקשורת וללא זכויות אדם, עם כלכלה שלא באמת קיימת - על השלטון להשתמש בקלף היחיד שיש לו - הנשק הגרעיני. באמצעות הגרעין מנסה השלטון לייצב עצמו כלפי פנים בהבלטת ההצלחה, שכן בצפון קוריאה הצבא הוא חזות הכל, ולעשות שרירים כלפי חוץ, במטרה לקבל מהמערב תמורה גבוהה ככל האפשר בעבור השקט. לצפון-קוריאה אין עוד מה למכור, חוץ משקט. הניסויים צפויים להימשך עד שיימצא קונה.