"שירים ליואל" הוא הדיסק החדש של רונן קינן, וגם שם המופע המלווה בהפקת מלך-מופעי-הבמה-המוזיקליים, יזהר אשדות, אשר פתח שלשום את פלח המוזיקה הישראלית בפסטיבל ישראל שבירושלים.
"יואל" הוא יצירת אהבה מרגשת המוקדשת לאביה של קינן, עמוס, מחווה לתולדות חייו, לתרבות ולהווי החיים של בני דורו, המכונה בפי מוקיריו "דור תש"ח". היא מוגשת ב-15 קטעי שירה מולחנים, החל בתיאור לידתו ביום איחור (ב-2 במאי, במקום בחג הפועלים) ועד לכתו "אל היער האפור" - רמז להוויית החיים שבה שרוי קינן, בן ה-82, כיום.
קינן הזמרת והיוצרת היא היפוכה של הפזמונאות כענף - חומריה רחוקים מלהיטי רדיו מזדמזמים ואינם שירי מופע סוחפים. בפרויקט הנוכחי מאפיינים אלה הקצינו: הלחנים לא קליטים והעיבודים (יוני סילבר) אינם פשוטים, המילים אינן חרוזות והן רוכבות על לחן בקצב לא הדוק.
עולם התוכן של האלבום קשה לכשעצמו: חשוף וחושף קרביים ונפש - דיאלוג חד-כיווני במציאות מעיקה, המקים לתחייה זיכרונות לא שלה, שקינן מדובבת ומשוררת אל מי שזיכרונו התערפל ואבד, ואשר הוא, בל נשכח, גם אביה-מולידה.
עם כל המשא הכבד הזה, נפתח המופע כשקינן יושבת על שרפרף גבוה, אסופת שיער ומאופרת למשעי, חמושה בגיטרה ופוצחת מיד בשיר. ברקע - איורים עדינים שציירה האחות, שלומציון, ובהם ילד קטן בנדנדה תלויה על חבלים קשורים לקנה תותח.
את שירתה מלווה צוות מהולל - תזמורת קאמרית של מיטב נגני תעשיית הרוק המקומית: קלרינט וקונטרה-בס (איל תלמודי), חליל (ניתאי לוי) ותופים (יובל שפריר), פסנתר (עדי רנדט, שהוא גם המנהל המוזיקלי) וכינור (יעל ברולסקי). קינן כמעט שאינה מפסיקה בין השירים, עד כדי כך שלפעמים היה קשה להבחין שעברנו משיר למשנהו. היא לא "מגישה" ולא "מעבירה", לא מברכת או פונה ולא מנהלת דיאלוג משום סוג עם הצופים, עד כדי כך שהקהל אפילו לא מוחא כפיים בין הקטעים.
בזה אחר זה הם באים: "הבית האפור" המתאר ילדות בתל-אביב הקטנה שיהודיה המהגרים מתגעגעים לארץ האחרת: "אל תיגע בתקליט הישן הוא מזכיר עולם שחלף", ולחנו מצטט את צלילי הטנגו "קונצרטינה וגיטרה" המתאר את אותם הימים. אחריו מגיעים חוויות נעורים בשומר הצעיר, מחנות תנועה, שקי שינה ואהבות נעורים, הצטרפותו למחתרות, הקמת המדינה וההתפכחות מהחלום הציוני: "משהו נורא קרה ליואל, הוא חשב שהוא נלחם בצד של הטובים, הוא חשב - עד שהתחיל הקרב", שלשירתו הצטרפה נגינת קרנון.
לא נפקד גם מקומו של "חיילים אלמונים", המנון הלח"י, שקינן היה חבר בה, והגיע לבמה בקצב המארש, מלווה בתאורה מתאימה לעיבוד הרוקיסטי שהתכבד בו הפעם.
לצד השירים המתייחסים למציאות הפוליטית, שולבו שירים הנוגעים לחיים האישיים: התאהבות ב"אתה מתעורר", המעובד בקצב הבוסה-נובה, ומצטט מתוך "העצב אין לו סוף" של הברזילאי ז'ובים; "זה לא הכל" על לילות לבנים ונדודי השינה בדירת המשפחה, ושיר הרוק "כשהקוצים היו קוצים" הרומז להידרדרות ומתחבר לביוגרפיה שחיברה אמה נורית גרץ, על עמוס קינן בעלה, ושיצאה לאור השנה.
קטע הסיום, "למה הלכת ליער האפור", חתם את החלק העיקרי והראשון במופע שאפשר לסכמו כקברט אישי מהודק ומדויק, עשיר בתוכן מילולי ומוזיקלי, מרגש מאוד, אמנם לא סוחף או מלהיב, אך מותיר טעם עז וחשק לעוד. פרק ב' היה פורקן: שרשרת קצרה משירי האלבומים הקודמים. בשלב זה כבר הרהיבה קינן לשחרר פנייה לשורות היושבים לפניה: "אני מתרגשת. מתרגשת מאוד". גם אנחנו. *