במילה אחת - "פרוגרמינג", אותה מילה גאונית שמשמעותה שיבוץ של תוכניות בלוח השידורים, היא שמבדילה את היום הזה משאר ימות השבוע.
"פרוגרמינג" היא מושג פשוט-לכאורה, שאוצר בתוכו לא מעט משמעויות מורכבות. דמיינו את לוח המשדרים כמעין קבוצת כדורגל. העובדה שיש לך את הכוכבים הנוצצים ביותר, לא אומרת בהכרח שתזכה באליפות. זה יקרה, כמובן, אם כל אחד יעשה את תפקידו במשבצת שנועדה לו. פרוגמרינג רע יכול לחסל תוכניות טובות (ע"ע "עבודה ערבית", למשל, אצל אותו זכיין), בעוד שפרוגרמינג במיטבו יוצר ערב שידורים שהוא שלם הגדול מסך תוכניותיו.
מהדורת החדשות של ערוץ 2 היא קרש קפיצה טוב אל תוך התוכנית הבאה. רייטינג יציב שנמצא בסביבות ה-20% הוא מתנה ששמורה לערוץ השני בלבד, כשהחוכמה מכאן והלאה, היא לוודא שמספר הקופצים על העגלה יהיה גבוה ממספר הנוטשים אותה. "מונית הכסף" היא דוגמה טובה לשיבוץ ראוי אחרי מהדורת החדשות.
יש מי שצופה בה כמעין "פריק שואו" שנועד לצחוק על ערסים שיכורים, משהו שתמיד מוטב לעשות בתוך הסלון הביתי ולא פנים אל פנים, יש לא מעט ילדים שצופים בה, בעיקר בגלל שהשאלות בשלב הראשון של החידון הן עד כדי כך קלות, שאפילו תלמיד בית ספר יסודי יוכל לענות עליהן, ויש גם לא מעט נשים שהחליטו שמה שטוב ליונית לוי לא יכול להיות רע עבורן, והן צופות בעידו רוזנבלום בעיניים כלות - מצדן, שייקח אותן במונית שלו לאן שרק ירצה.
מכאן והלאה מתחדד המסר: הילדים הולכים לישון ואסי לוי מקבל את המושכות כדי להראות לנו מה אפשר לעשות עם הכסף הגדול שרובנו רק חולמים עליו. "מסודרים" הפכה לסדרה הפופולרית ביותר לצופים בני 25-35. יש מי שרואה בה את עתידו, עם קצת מזל ובעוד כמה שנים, אחרים רואים בה את הארץ המובטחת שאליה לא יגיעו לעולם, ויש גם מי שסתם נהנים מדרמה קומית כתובה היטב ומשוחקת מצוין.
התחנה הבאה של ערב השידורים הזה לוקחת היישר אל העולם התחתון, זה שבו מולך משה איבגי בתפקידו כבורר, ברוך אסולין. כאן עולה מעט הגיל של קהל הצופים ומשרטט גרף יפה שמתחיל עם תוכנית "לכל המשפחה", ממשיך עם תוכנית ל"צעירים" (אבל לא נוער) וממשיך עם תוכנית למבוגרים. כך הפך דווקא יום שלישי, בלי משים כמעט, ליום שבו יש הכי הרבה סיבות לצפות בערוץ 2, והכי מעט סיבות לעבור לערוצים אחרים.
בין גמר גביע 1989 לגמר גביע 2009
גמר גביע המדינה בכדורגל, ג' מ-19:00, ערוץ 1
מאחר שכל הקדימונים למשחק הזה שודרו בערוץ הראשון בלבד, יש סיכויים שאני מתזכר כאן גם אוהדי כדורגל לרוץ עכשיו אל הטלוויזיה ולהפעיל אותה, בערך במחצית גמר גביע המדינה בכדורגל.
היו שנים שבהן נהנה המפעל הזה מכבוד אדיר, אבל היו אלה השנים שבהן שיחקו כאן כדורגל רק בשביל הכבוד. עם השנים דעך העניין במפעל, עד שהוא מקבל את צורתן של שתי הפיינליסטיות: דרבי תל-אביבי, חיפה-בית"ר, או כל הצלבה אחרת של המרובע הזה, מצליחה עדיין להעלות סומק בלחייו של המפעל הספורטיבי הזה שהלך בדרכיהם של דומיו בכדורגל האירופי.
העובדה שאחרי 20 שנה אנו עדיין מתרפקים על זיכרונות מה-3:3 ההוא שהושג בין שתי הקבוצות בגמר הגביע של 1989, מלמדת שהכדורגל (כחוויה, בלי קשר לרמתו) במקומותינו רק נסוג. הערב לפחות, יש לקוות כי הרקוויאם הזה ילווה באצטדיון מפוצץ - ובכדורגל חיובי. *