כל מי שנכנס בשנות ה-50 לדיון בבית המשפט העליון, כשעוד היה ממוקם ב"מגרש הרוסים" (כנסייה ומעון לצליינים במרכז ירושלים), נתקל בקולות המשונים שליוו את הדיונים: קרקורי תרנגולים, מלמולי תפילה וצלילי בולי עץ מתנפצים ממכת גרזן חד שמניפה נזירה חרוצה המתכוננת לחורף. הרעשים חדרו אל האולם ומילאו אותו ניחוחות ישראליים-ירושלמיים-צבריים של פעם. במקרים רבים נאלצו שופטי העליון, בעלי הגינונים האירופאים והדרת הכבוד, לעצור את הדיונים עד שהתרנגולים בלול הסמוך יירגעו, או שהנזירות יסיימו את מלאכת חיטוב העצים והשקט יחזור לשרור במעון המשפט והצדק.
במרחק לא רב משם התמודד פרופ' נחום פיינברג, הדיקן הראשון של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ששכנה אז באגף של מנזר רטיסבון הצרפתי-קתולי, עם בעיה דומה. במהלך הרצאה רצינית בתחום המשפט הבינלאומי פרץ לכיתה תרנגול הודו מרדן שחמק מידיו של נזיר מתוסכל והפריע לשיעור. בין מסדרונות הפקולטה הסתובבו תמיד תרנגולים שביקשו להעשיר את השכלתם המשפטית ואחים צרפתים, מיוזעים ופרועי שיער, שהיו מצויים בעיצומו של מרדף מתיש. הסטודנטים, בני המחזורים הראשונים של הפקולטה, היו מרוצים מההפרעות המשעשעות. המרצים קצת פחות.
בין הסטודנטים שהיו עדים למרדפי התרנגולים היו גם חמשת המשפטנים הבכירים שיקבלו בשבוע הבא בכנס לשכת עורכי-הדין באילת את אות "יקיר המקצוע", על הישגים מיוחדים או תרומה מיוחדת למקצוע. רגע לפני שהם עולים למטוס אל העיר הדרומית, כינס אותם "גלובס" לשיחה צפופה על העניינים "החמים" בתחום המשפט.
יותר מ-200 שנות ותק
סביב השולחן התיישבו השופט (בדימוס) ד"ר גבריאל קלינג, פרופ' עו"ד יובל לוי, עו"ד עמיהוד בן-פורת, עו"ד מיכה יינון ועו"ד אליאס חורי, נושאים עימם למעלה מ-200 שנות ותק במקצוע. כולם, כך התברר, למדו במחזורים הראשונים של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית וחולקים לא מעט זיכרונות משותפים. במהלך שיחה ארוכה על "חוסר היציבות השיפוטית", "מצבו של המקצוע" ו-"הליין התעשייתי לייצור עורכי-דין", נדדה החמישייה גם למחוזות נוסטלגיים שאבדו מן העולם, לשיחה על שופטים עליונים שעשו "חלטורות" באקדמיה, על הגינונים האירופאים של עוה"ד הוותיקים והנסיעות על הטוסטוס המקרטע לפקולטה.
הם שייכים לדור של סטודנטים ומשפטנים מסוג אחר. הם מימנו את לימודיהם בעצמם; לא היה להם רכב ("היה לי טוסטוס שהייתי מרכיב עליו את שר המשפטים יעקב נאמן שלמד איתי בכיתה", מספר יינון); הם התייחסו ביראת כבוד לשופטים ובנימוס וחברות לקולגות; הם נאלצו לקרוא את החומר המשפטי מספרים ולא מה-לפטופ והחוק היה נר לרגליהם. ובכל זאת, באופן די מפתיע, הם לא מצטרפים לטרנד הפופולרי של האשמת עורכי-הדין הצעירים בכל צרותיו של המקצוע ובכלל לא בטוחים שהם ובני דורם היו יותר טובים.
"אין ירידה לא ברמת המקצוע ולא בהתנהגות עוה"ד. זאת אגדה. כשופט, נתקלתי בהרבה יותר עורכי-דין מבוגרים, בעלי ותק, שמעזים פנים כלפי שופטים ומזלזלים בחבריהם הצעירים, מאשר במצב הפוך. תופעות דומות היו קיימות מאז ומתמיד ואינני חושב שהם גברו. מבחינת הידע והכישורים, אני חושב שהדור הצעיר ברובו יודע היום הרבה יותר מאשר הדור שלמד איתי בשנות ה-50 וה-60", מפרגן קלינג לצעירים.
בן-פורת מסכים חלקית. "כל דור אומר על הדור שקדם שהוא היה יוצא מן הכלל ושהדור שאחריו הוא נורא ואיום. הדור של היום הוא בעל פוטנציות טובות, הוא רואה עולם והרבה יותר מתוחכם, אבל הלימוד בפקולטות למשפטים הוא לגמרי ערטילאי וזה מדאיג אותי. צריכים להתאים את המערכות כדי שהן תשתלבנה יותר במציאות".
לוי, שסבור שההשוואה בין הדורות בעייתית ("המטענים הרוחניים של הדורות שונים. זה כמו להשוות תפוחים ולימונים"), בכל זאת מייחס אשם כלשהו לעורכי הדין הצעירים. "הדבר שהכי מפריע לי זה היעדר הגינונים של הדור הצעיר. הנימוס והגינונים הקנו למעמד השיפוטי את ההדר שלו. אני מתגעגע לאווירה של הנימוס, הדרת הכבוד והקולגיאליות ששררה בבתי המשפט. היום יש התנגשויות קולניות בין פרקליטים, ויכוחים ברמה אישית וחוסר תרבות בפניה לשופט. פעם זה לא היה".
ליין תעשייתי
הגם שהיו חלוקים באשר לאיכות עורכי-הדין הצעירים, שררה בין חמשת הוותיקים הסכמה לגבי העובדה שהוא מוצף (ולא בכדי: יש כ-40 אלף עורכי דין בישראל. עורך דין אחד לכל 183 תושבים). "המצב הנתון לא טוב. יש לנו היום במקצוע עשרות אלפי אנשים שמחזיקים ברישיון של עו"ד והגידול הוא גידול אקספוננטי. זה מפחיד. נותנים רישיון עו"ד לאדם ולמחרת, עם המסמך הזה ביד, הוא יכול לחרוץ גורלות של אנשים", אומר לוי ומתאר מצב עובדתי עגום: "יש אלפים עם הנייר הזה, וכל אחד מהם מוכרח להתפרנס. התחרות איומה. הם מוצאים את הלקוחות ומגיעים לבתי המשפט, הנמוכים בעיקר, לעיתים מאוד קרובות שלא לצורך, והדברים מתנהלים שם בצורה בלתי מקצועית. אסור לתת למצב הזה להימשך. זה דיני נפשות".
* ומי אשם במצב?
"הבעיה האמיתית היא הליין התעשייתי לייצור עורכי-דין. זה מה שהוריד בגדול את רמת המקצוע", עונה יינון ומפנה את האצבע המאשימה כלפי מי שכבר רגילות להיות הכבשה השחורה של משפחת המשפטנים: המכללות. "ברגע שנוצרה האלטרנטיבה של המכללות, שהפכה להיות עסק לא קטן, נפרץ השכר. הואיל וזה עסק, רמת הלימודים והשאלה מי מקבל בסוף את התעודה קצת מתגמשת".
הנושא הזה תמיד מעורר מחלוקת, אך הפעם ההתנגדות הגיעה מכיוון לא צפוי: דווקא השופט קלינג היה זה שהתיישר על כיסאו כדי להגן על כבודן האבוד של המכללות. "הרמה ברוב המכללות גבוהה. מלמדים בהן אותם מורים שמלמדים או לימדו בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות, ביניהם פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' אהרן ברק, פרופ' אוריאל רייכמן. אי אפשר לבוא ולומר שמכיוון שהם מלמדים עכשיו במכללה רמתם שונה. נכון שיש יותר מדי עורכי-דין ויש תחרות עזה וקושי להתפרנס, אך לא צריך להטיל את האשם בכל המכללות בגלל שתיים-שלוש מכללות שאינן עומדות בתנאים".
חורי הציע פתרון ביניים. "אנחנו צריכים לחפש את אותן מכללות שאינן עומדות בדרישות האקדמיות ולטפל בהן נקודתית. לכל השאר צריך להניח. השוק היום אמנם מוצף, אבל הוא יעשה את הניפוי בעצמו. אותם אנשים שהולכים ועושים בעיות ורמתם המקצועית ירודה ייפלטו מהשוק. לא תהיה דרישה לשירותיהם".
כשהחלו לדבר על הפתרונות הראויים למצב הבעייתי, המחלוקת בין הוותיקים שככה. "ההצעות של לשכת עורכי-הדין (בהן הארכת התמחות לשנתיים, הגברת הפיקוח על ביצועה, שינוי מתכונת בחינות ההסמכה והוספת בחינה אחת לפחות וכן הוספת חובת לימודים מעשיים במקביל להתמחות) ראויות. כשהחשובה והדחופה שבהן היא הארכת תקופת ההתמחות לשנתיים", הסכימו כולם.
כשקלינג, לוי, בן-פורת, יינון וחורי היו סטודנטים (אי שם בשנות ה-50 וה-60) הם הסתכלו על הלורד דנינג (אלפרד תומפסון "טום" דניניג), שופט בית הלורדים האנגלי שלא היסס לסטות מהתקדים המחייב ומלשון החוק, כ"ילד הרע" וכ"המהפכן". החוק היה מעל הכול. כך חינכו אותם בפקולטה. היום, כשהם נשאלים מה הם חושבים על בית המשפט העליון ובג"ץ של ימינו, עולם המושגים שלהם שונה לחלוטין.
דווקא חורי, שבג"ץ הוא כבית שני לו, אינו אוהב את מה שקורה לערכאה הגבוהה במדינה. "בג"ץ היום נוטה לעקרונות של יעילות יותר מאשר של עשיית הצדק. זה מאוד חמור בעיניי. מעבר לכך בג"ץ פותח פתח לחוסר יציבות, במובן זה שיש הרבה הלכות שמדברות על שיקול דעת השופט ומה הוא היה עושה אילו היה בנעלי הצדדים, ולא מה החוק אומר. הדברים האלה מערערים את היציבות המשפטית".
באופן מפתיע, מצטרף חורי גם לביקורת על ההתערבות של בג"ץ בעניינים "לא לו" ופתיחת הדלתות לכל המעוניין. "למרות שאני מדבר כבן מיעוטים, שאולי היה מעדיף שהרבה עניינים יידונו בבג"ץ, אני אישית נגד פתיחת בית המשפט בפני כל עניין. היום הכול שפיט. לא מקובלת עלי העמדה הזאת. אני נגד הרעיון שתהיה זכות עמידה לכל אדם, גם כאשר אין לי אינטרס אישי וישיר. זה מעמיס על בית המשפט ומזיק למעמדו, ומכאן החרדה שלי".
קלינג מסכים חלקית. "המגרעת הגדולה ביותר של בית המשפט העליון היא יצירת חוסר יציבות. בהמון נושאים יש חוסר ודאות".
פיגורים בעליון
בן-פורת, שממש לא אהב את מה ששמע, מתנגד נחרצות: "יש הרבה יותר מדי רטוריקה בתחום הזה. בית המשפט העליון אף פעם לא אמר שהכול שפיט. היו מקרים בהם התערבות בג"ץ נראתה לי מוגזמת, אך לרוב הוא מתערב רק במה שדורש התערבות".
לוי סבור כי זו לא הבעיה האמיתית שצריך לדבר עליה. אותו הרבה יותר מטריד העומס על העליון, שגורר פיגורים משמעותיים במתן פסקי-דין בערעורים. "הדיבורים מתרכזים בעיקר סביב התפקיד של בג"ץ, הכול שפיט או לא שפיט, שזה חלק מהעשייה החשובה של בית המשפט העליון, אבל הבעיה מסתתרת בתשובה לשאלה האם בית המשפט העליון מצליח למלא את משימתו ותפקידו כבית משפט של ערעורים.
"השופטים של העליון הם שופטים טובים מאוד והם מסמלים במידה רבה את הפסגה של המקצועיות השיפוטית אצלנו. הבעיה היא באיזה מידה הקבוצה הקטנה הזאת מתמודדת עם המשימה העיקרית שלה לשבת כערכאה ערעור על פסקי-הדין של בתי המשפט הנמוכים. זאת עשייה ענקית בהיקף וחשובה לאין ערוך, ובמידה רבה מאוד המשימה הזאת איננה מבוצעת כיאות. ההיקף העצום של הערעורים נופל על קבוצה מאוד מצומצמת, והוא בלתי ניתן לשליטה ולהכרעה תקינה בפרק זמן מתקבל על הדעת".
לבעיה הזו, כך לוי, תוצאות קשות. "בית המשפט העליון איננו נותן בצורה הראויה את השירות של טיפול בערעורים פליליים ואזרחיים. הכמות גדולה, מספר השופטים שמטפל בדברים הוא מצומצם ושעות העבודה שהם משקיעים הן בלתי מתקבלות על הדעת. התוצאה מהבחינה הציבורית לא מספקת. ואת זה צריך לפתור".
ההתייחסות של לוי לעומס בעליון מציתה אצל קלינג את השופט הפנימי שבו, והוא מבקש מיד להבהיר עד כמה בלתי נסבל מצבם של השופטים בכל הערכאות. "אם פעם ישימו מצלמה נסתרת בפרוזדורים של בתי המשפט בשעות אחה"צ והערב, כולם יראו איך השופטים עובדים ואת הרכבות של הארגזים שיש לפני הלשכות שלהם. יש עומס לא יתואר. אי אפשר לעמוד בו".
קלינג מאמין, כי העובדה שבארגזים הללו יש אלפי תיקים שממתינים לפסק-דין, היא זו שמייצרת חוסר אמון ואי שקט בקרב הציבור. "אני חושש מהרגע שהאמון של הציבור בבתי המשפט ייפגע ללא אפשרות לשקמו. לא בגלל החלטה כזו או אחרת של בג"ץ, אלא בגלל שהשירות שבתי המשפט נותנים הוא שירות איטי שקשה לסמוך עליו".
בן-פורת מסכם: "עושים לשופטים עוול. העומס בימינו מטורף והשופטים עובדים בצורה בלתי אפשרית. אני לא מקנא באף שופט משופטי בית המשפט העליון או מהערכאות האחרות".