על הבמה הפתוחה והיפהפייה שהוקמה במרכז סוזן דלל בתל-אביב לרגל חגיגות 20 שנה ליסודו, תחת שמי ערב אביביים, הציגה להקת המחול הלאומית של ספרד ערב משובח המורכב משלוש עבודות של הכוריאוגרף ומנהל הלהקה נאצ'ו דואטו.
הלהקה, מהמרכזיות בסצנת המחול האירופית, נוסדה ב-1979 כלהקת מחול קלאסית. ב-1990 מונה הרקדן והכוריאוגרף נאצ'ו דואטו למנהלה האמנותי, ומאז היא מתאפיינת בסגנון המשמר את המסורת הקלאסית תוך שילוב שפת מחול עכשווית.
הקלאסיקה נשתמרה באיכות התנועה האלגנטית והנפלאה של הרקדנים, ובמבנים כוריאוגרפיים מסורתיים. העכשוויות נמצאת בשפה התנועתית של הכוריאוגרף, ששואבת השראה מהמקורות הקלאסיים אך באותה מידה היא מאוד אישית וייחודית.
היצירה הפותחת היא "גנאווה" מ-2007. היצירה מהווה המשך לתהליך חיפוש השורשים של הכוריאוגרף יליד ולנסיה, וגנאווה הוא שמם של חברים באחוות מוסלמיות מיסטיות במרוקו, שמוצאן בסהרה.
התוכן המורכב הזה מוגש בשפה ניאו-קלאסית, במבנים קלאסיים ברורים, ודואטו אינו נופל לקלישאות ומשלב בין קצוות עולם ותרבות בהצלחה. המוזיקה האוריינטלית, התנועה המעגלית והאין-סופית, והביצוע המקסים - חוברים ליצירה שהפשטות והאופטימיות שבה שובים את הלב.
ריקוד מופשט
היצירה השנייה, קסטרטי מ-2002, עוסקת במסורת הקסטרטי, ששלטה באיטליה ולפיה סורסו גברים צעירים כדי שיוכלו לשמש כזמרים באופרה, שלא קיבלה לשורותיה נשים.
ליצירות של אנטוניו ויואלדי נכתבו הרבה יצירות מחול, אך זו הפעם הראשונה שראיתי התייחסות ישירה למקור המזעזע של אותן יצירות. הקסטרטי היו כוכבי במה וזכו לתהילה, ודואטו מתייחס אל הקשר שבין המקור ליצירות הנפלאות של ויואלדי ללא רומנטיזציה. הרקדנים הנהדרים, לבושים מחוכים ושמלות, רוקדים בשפה מופשטת שנראה כי כל תנועה בה עומדת בפני עצמה, את הטרגדיה של אותם אמנים.
ההשראה של דואטו ליצירה האחרונה, "למות למענך" מ-1996, נבעה ממוזיקה ספרדית מהמאות ה-15 וה-16 ומשירת המשורר הספרדי גרסילסו דה לה ווגה, שעל שם פואמה שלו נקראת היצירה. יצירה זו היא מחווה לתפקיד המרכזי שקיבל הריקוד בכל סוגי האירועים החברתיים בתקופת הבארוק. התלבושות המצוינות בחלק הראשון של היצירה מאפשרות לרקדנים להופיע עם אותה תלבושת - פעם ככפריים שובבים, פעם כמלכים אצילים, כשאת האופי והמעמד יוצרת התנועה.
יש ביצירה הומור, קלילות וחן, וגם רגעים ליריים ופיוטיים. כמו בשתי היצירות הקודמות, גם כאן הרעיון נמצא עמוק בבסיס של היצירה, אבל הכוריאוגרפיה מופשטת ולא נצמדת לאיזשהו עניין סיפורי או תיאטרלי. השפה התנועתית מורכבת אבל לא מסובכת, ובתנועה של הרקדנים הנפלאים יש פשטות, אהבה ורגש רב. אין כאן שום דבר חדשני ומפתיע, וכן יש הרבה כבוד ומקום למסורת הקלאסית לצד אמירה אישית של היוצר. כל אלה מותירים את הצופה עם תחושה של הנאה גדולה מן התנועה הזורמת ומהקשר שבין התנועה, המוזיקה והעומק שביצירות. *
להקת המחול של ספרד באירועי הבמה הגדולה 2009 ופסטיבל ישראל, ג' 26.5, מרכז סוזן דלל ת"א