דן כספי, 63, ריאומטולוג ופרופסור חבר לרפואה, הוא משורר וסופר. נולד בהר הצופים ב-1946, גדל בראשון-לציון, למד בתיכון אליאנס בתל-אביב, ושירת בצה"ל כמוזיקאי וכמפקד להקת השריון. סיים לימודי רפואה באוניברסיטת פאדובה שבאיטליה, ועבד בבתי-החולים אסף הרופא ואיכילוב ובבית-החולים האמרסמית' בלונדון.
ספרו "עצירת פתע" ראה אור בהוצאת זמורה-ביתן בשנת 2004 וזכה בפרס שרת החינוך לספר ביכורים. ספרו "ארבע רוחות אהבה" יצא לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. חי כיום בראשון-לציון עם מירי. בחר להצטלם בקפה שרגא בתל-אביב.
*למה דווקא שם?
"שרגא הוא לא רק בית-קפה. הוא קפה-בית. קפה ובית גם יחד. והבעלים שלו - מאז ימי האב המייסד ז"ל ועד ימי הבנים אבי ושרגא - הם אנשים שמאירים פנים מתוך פנימיותם".
*איזו דמות ספרותית היית רוצה שתשב בשולחן הסמוך?
"לאה גולדברג".
*אם היית יכול לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שיישב שם?
"שניים - כדי שתתקיים שיחה שאפשר לצותת לה (הרי הדמות הזו לא תפטפט בנייד, כך אני מקווה): שוב לאה גולדברג, אבל הפעם בפגישה עם המשורר אברהם בן-יצחק".
*מיהם הסופרים העבריים האהובים עליך ביותר?
"יעקב שבתאי, יהושע קנז, סביון ליברכט, ישעיהו קורן, יעל הדיה, ס. יזהר".
*והזרים?
"המשוררת ויסלבה שימבורסקה, ז'ורז' דיהמל, ברנרד מלמוד, מיכאיל בולגקוב, פרננדו פסואה, ז'ורז' סימנון, נטליה גינצבורג, מיגואל דה סרוואנטס".
*איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?
"'שביל קליפות התפוזים' של נחום גוטמן, 'אי הילדים' של מירה לובה והסיפורים בהמשכים של מנחם תלמי בכרכים של 'דבר לילדים', כמו 'המטוס המריא בחצות' ו'הנזיר מאי האלמוגים'".
*איזה ספר שקראת לאחרונה השאיר עליך את רישומו?
"'והיום איננו כלה', של צ'ינג'יס אייטמטוב, 'גץ ומאייר' של דוד אלבחרי בתרגום דינה קטן בן-ציון, 'מינוטאור' של בנימין תמוז, ו'עולם עובר' - שירים של אורי ברנשטיין".
*לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב?
"ספרי השירה של שימבורסקה, בתרגומיו של רפי וייכרט. תנ"ך".
*אתה בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד - מוזיאון, בית-קפה או חנות ספרים. לאן תלך?
"חנות ספרים, ואגב, למה שלא יתגלה בעומקה גם בית קפה חבוי?"
*אם היית צריך להעביר שעות אחדות בהמתנה לטיסה, איזה ספר היית לוקח איתך?
"'הסיירת יוליסס' של הסופר הסקוטי אליסטר מקלין, יצירה שקראתי בנעורי 10 פעמים לפחות".
*מה דעתך על מוספי ספרות וכתבי עת ספרותיים בישראל?
"את מוספי הספרות אני סורק בכפייתיות, ולעתים כועס על אלו מן הכתבות שהן מחול נרקיסיסטי של הכותב, במקום שיהיו קודש לכותב ולקוראיו, כי מקומם אותי טיפול (רפואי או ספרותי) שאין בו צניעות וקשב. אל כתבי העת, בעוונותיי, אני כמעט לא מצליח להגיע, בגלל קוצר זמן ממאיר".
*מה היית משנה או מוסיף בלימודי הספרות בבתי-הספר בישראל?
"הייתי חולם להושיב מולי כיתה שלמה בעיניים עצומות, פעם בשבוע לרבע שעה של חסד, לקרוא להם בקולי סיפור או שיר, לשמוע בתוך השקט מיתרים מתהדהדים, ולתת להם לדבר".
*ספר על הספר האחרון שלך, "ארבע רוחות אהבה" - כיצד נולד, כיצד נכתב, היכן.
"הספר נולד מסיפור קצר ('ראיון עם מכונת הנשמה') החותם את ספרי הקודם, 'עצירת פתע'. הערת אגב של דודה זקנה הובילה שם את הכותב למסע בילוש אחרי שברי ידיעות על אמו. הספר הנוכחי הוא רומן, שבו ארבע דמויות מרכזיות מביאות את גרסתן לעוללות חייה, אהבותיה ובעיקר - את אהבתם לה. הרומן מתחיל בפריז בשנות ה-30, עובר לפלשתינה המנדטורית, ממשיך במדינת ישראל המתהווה ומסתיים בשנות ה-80-90. הספר מחייה תקופות, אנשים ומקומות שהכרתי בחלקם.
"בגלל עבודתי התובענית בבית-החולים, הדרך היחידה שבה אני מצליח לכתוב היא בריחה לחופשות בנות כשבוע, שבהן אני מתבודד בחדר שכור בעיר או במושבה מרוחקת, וכותב מבוקר עד אישון לילה, בחופש מוחלט, בהתחברות עם עצמי, בלי סדר יום, ובנתק מהסביבה. הספר נכתב על כן במשך כארבע שנים, בהפסקות של כחצי שנה בין חופשה לחופשה. גיבוריו של הרומן סיימו לנצל אותי כקלדן תמלילים שלהם לאחר כשש גיחות כאלו. לאחריהן כבר נוצרה טיוטה ראשונה של הספר".
*למי או למה אתה מתגעגע?
"לימי התום. לעידן שבו עוני היה נחלת הרבים, והייתה לבעליו של הכלום גאוות עמלים. לגופיות, לאבטיח ולעיתון ערב על מרפסות. לדלתות פתוחות לרווחה ולביקורים נטולי טלפון. לדמויות שהיו אז משורטטות בקו מובהק, ואיבדו מאז את חדות רישומן. למורים ולמורות שנשבעו לעברית. לתרגומים גבוהי שפה. לימים ולמקומות מוגדרים היטב. למשה חובב ולראומה אלדר. למשוכות בוגנוויליה לאורך כבישים צרים. לצרצרים. לגחליליות. לנפש שהייתה צמאה והיום היא רוויה בגירויים. לחלב מורתח עם קרום. לשביל החלב בלילות אפלים. לטריותן הגבישית של התחושות. לעצמי". *