גם קומונת "נסלי ברדה מיי לאב", למעלה מ-650 חברים בקבוצת נסלי ברדה בפייסבוק (מתוכם בערך 300 טורקים שכנראה התבלבלו מעט עם כוכבת מקומית משלהם) וכמה מכתבי אהבה גבריים ברחבי הבלוגספירה המקומית, סייעו להבין משהו. בזמן שנמנמתם, ברדה הפכה לאישיות חדשות טלוויזיונית משמעותית, לא עוד כתבת תחום או מגישת מבזקים ועדכונים חיים ממקום נפילת הקסאם. אחת כזו שאפילו בני נוער מוכי ריאליטי מכירים.
ועם זאת, צריך להודות: האהדה לברדה נשענת לא מעט על המראה החיצוני שלה. כשאני שואל אותה על כך היא מנסה להפגין קוליות, למרות שהיא בעיקר מובכת. "מגניב. שיחשבו שאני כוסית, זה לא מזיק, מה אכפת לי. טלוויזיה היא מדיום ויזואלי, אי אפשר להתכחש לזה. אבל אני מתעקשת לחשוב שאתה לא צריך להיות נורא חתיך כדי שאנשים יימשכו לפרסונה הטלוויזיונית שלך. יש אלף בחורות יפות, דקיקות וייצוגיות שלא היו עוברות בחדשות. זה לא עובד ככה. אתה צריך להבין מצלמה, להיות רגיש, לדעת לראיין, להיות אמפתי למרואיין, ביקורתי. בטלוויזיה יותר חזק מה שיש לך בעיניים מאשר הדוגמנית שבך, אם יש כזו".
מה עשו השנים בטלוויזיה לביטחון העצמי שלך לגבי איך שאת נראית?
"קודם כל, גיליתי שיש דבר כזה פן, שאפשר להחליק איתו את השיער. זה קרה כשהתחלתי להגיש מבזקים. אני זוכרת שאחרי אחד השידורים מהשטח בזמן המלחמה בעזה אמרו לי שהשיער שלי היה פרוע מדי, ולא מסודר. אני יכולה להגיד באופן ברור וגם יהיר: זה לא מזיז לי. תגידו לי שהכתבה שלי הייתה חרא, אני לא אישן שבוע. השיער שלי היה מבולגן? אני אתגבר אחרי חמש דקות. אין לי בעיית ביטחון עצמי. תודה לאל, אף פעם לא הייתה, וזה לא השתנה כשהתחלתי לעבוד בטלוויזיה. מה שכן, נהייתי יותר מודעת, לטוב ולרע. לרע, כי התוודעתי לכמה האף שלי גדול".
האף שלך לא גדול.
"כולם אומרים לי שאני חיה בסרט בעניין הזה, אבל אין מה לעשות, אני רגישה לגבי האף שלי מול המצלמה. לא מתווכחים על דברים כאלה. אני אישה, אחרי הכול".
"ימים של סיוט"
הפריצה המשמעותית הראשונה של ברדה לתודעה הציבורית הייתה בימי מלחמת לבנון השנייה. "אנשים ראו אותי הרבה יותר אז, ונחשפו אליי", היא נזכרת. "באיזשהו מקום, זה גם גרם לאנשים לזהות אותי עם התקופה ההיא. תשמע, זה אדרנלין מטורף. אתה המתווך הראשי של האינפורמציה לעשרות אלפי אנשים בבית, יש בזה ריגוש שאי אפשר להתעלם ממנו. אבל הימים האלה יכולים גם להיות סיוט".
מה ההשלכות שלהם על הנפש?
"ההשפעה הראשונית היא עייפות, אבל לא סתם עייפות, אלא תשישות רצינית וכללית שמלווה אותך גם שבועות אחר כך. יש גבול כמה המוח, העצבים והאדרנלין מסוגלים לשאת מבלי שתהיה התנגדות פנימית להמשיך להיות במקומות שיש בהם מוות והרס. אבל העבודה דורשת, אז אתה צריך לשים את זה בצד ולהמשיך. אחרי שנים שחברים אמרו לי 'איך את לא הולכת לפסיכולוג עם עבודה כמו שלך' הבנתי שבאמת הייתי צריכה לעשות את זה אחרי המלחמה. אי אפשר להתעלם מזה, זה לא הוגן כלפי עצמי. נמאס לי לחוות פחד ומתח".
איפה הסלחנות המאוחרת הזו התנקמה בך?
"בערך באמצע המלחמה בלבנון הגעתי למצב שפשוט לא הצלחתי לישון. אחרי ימים של שידורים מחמש בבוקר עד חצות הייתי צריכה את השינה הזו יותר מכל דבר אחר בעולם, ועדיין, לא הצלחתי להירדם. הייתי יושבת בחדר המלון בחיפה וכל שלוש-ארבע השעות שהיו לי לישון הייתי נטרפת. משהו בי היה כל כך לא שלו, כל כך שחוק, שהגוף צעק לי שאני חייבת לתת לזה ביטוי, איזו התייחסות.
"להבין שאדם סביר לא יכול לעבור את זה ככה. זה תסכול אדיר. וכל בוקר, למרות הכול, יצאתי לעוד יום כזה. לא הסרתי אחריות ואיבדתי שליטה, אבל זה היה הסימן. אוקיי, אני לא עוזבת את העבודה כי אני מאוד אוהבת אותה, ויש בה חלקים שטבועים בי עמוק, אבל הגיע גם הזמן לטפל בעצמי אחרי מה שעברתי בזמן המלחמה. אפילו החוויה של לדבר על זה באופן מרוכז, לרגע אחד להסתכל על מה הרגשתי. זה משחרר".
ואת ממשיכה עם הטיפול עד היום?
"כן, לגמרי. אם זה היה יעיל לנצח, ללכת ולדבר על מה עברת השבוע, הייתי עושה את זה. בהתחלה היה מדובר ברפלקציה על ימי המלחמה, אבל מהר מאוד העניין הפך להיות מה עברתי השבוע. באתי בגלל המחיר ונשארתי בגלל השירות, או משהו כזה".
