הבית "אין מה לכתוב על הבית הזה", מכריזה עו"ד שירה דונביץ' כשהיא פותחת את שער הווילה השכורה שבה היא מתגוררת עם בעלה, שי, ושני ילדיה. הווילה הגדולה בשיכון דן, בת שלושת המפלסים וחומת האבן "המנוכרת" המפרידה בינה לבין השכנים, היא לא ה- cup of tea שלה. "אני אוהבת בתים קטנים, אינטימיים יותר. שהילדים של השכנים משחקים עם הילדים שלי בחצר, שהכדור נמצא בחצר של השכן ודברים עוברים את גבול הגינות הפרטיות וזה לא מטריד אף אחד", היא מסבירה ומתיישבת בפינה האהובה עליה בפטיו שבגינה. דונביץ', מעדיפה גם בתים ללא גבולות וחומות.
"את יכולה לכתוב על הגינה. אני מאוד אוהבת אותה", אומרת דונביץ' כשרוח קלילה פורעת את שערה, משווה לה מראה של ילדת פרחים משנות ה-60 ומציירת את דמותה של עוה"ד לוחמת זכויות אדם ונשים. "רק דבר אחד חסר בגינה", מפירה המארחת את הדממה. מה כבר יכול להיות חסר לה בגינה המטופחת? התשובה מפתיעה: "ערסל. לשכב בערב, אחרי יום עבודה עמוס, בתוך הערסל זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות" .
ביוגרפיה מקוצרת
"נולדתי בתל-אביב וגדלתי בשדרות רוטשילד, בבית שההורים שלי גרים בו עד היום. אמי, רותי, היתה אחות מיתולוגית בביה"ס תיכון חדש. היתה לה עין נפלאה לזהות אנשים מוכשרים וטובים שבית ספר קונבנציונלי לא בדיוק בראש מעייניהם בגיל ההתבגרות, ואין להם ראש ללמוד, והיא נלחמה בשבילם כמו לביאה כדי שיסיימו תיכון. חלקם מאוד בולטים היום בכלכלה, בתקשורת, במשפט והיא בקשר איתה עד היום.
"אבי, נתן דונביץ', היה עיתונאי מוכר (שימש שנים רבות כעיתונאי 'הארץ' והיה מחלוצי תוכניות השיחה עם המאזינים ברדיו, ומי שיזם את העלאת תוכניתו "בוא נדבר" ששודרה בגלי צה"ל, א' ל"ו). הוא לימד אותי שבחיים צריך ליזום. הוא העיתונאי הראשון שהקים וערך מגזין בישראל, את מוסף "הארץ". אני זוכרת איך הוא היה מגיע ביום חמישי בערב עם העיתון של יום שישי והיינו יושבים לקרוא ביחד.
"הייתי תלמידה נורא טובה, פרפקציוניסטית מילדות ואהבתי המון דברים. אהבתי לקרוא מגיל אפס. קראתי המון כילדה, כל הזמן. מגיל צעיר קראתי את כל העיתונים. הייתי צרכנית אקטואליה כפייתית, כל הזמן ידעתי מה קורה מסביבי".
משפטים
"מגיל מאוד צעיר ידעתי שאלמד משפטים. הייתי זאת שמייצגת את הכיתה או החברים שלי בבית הספר. כשהיה צריך לסדר עניינים מול המבוגרים, היה ברור שאני אלך לסדר את זה. זה היה טבעי. משם זה כבר זרם באופן טבעי לפקולטה למשפטים.
"כשהייתי ילדה אבא כתב את הספר 'עינוי דין', שהיה אסופה של סיפורים על אנשים שנגרם להם עוול נוראי בבתי המשפט, שהתיקים שלהם נסחבו והם לא זכו לצדק. אני ציירתי לאבא את העטיפה של הספר וכמובן שהכרתי את כל הסיפורים. ברור שזה חלק מאיזושהי מעטפת כללית שהובילה אותי למשפטים. בבית שבו גדלתי לא יכלו לשתוק נוכח עוול. חייבים לשים את האצבע על העוול ותמיד מחפשים איך לתקן. מכיוון שאני אדם נורא פרקטי הבנתי שמשפטים זה הכלי הנכון כדי להתמודד עם העוולות שראיתי מסביב. היה לי ברור שהכלים האמיתיים לשנות דברים נמצאים במשפטים".
התיק הגדול הראשון
"התיק הגדול הראשון שלי היה התיק של יונתן דנילוביץ' (המאבק העקרוני בין הדייל ההומוסקסואל לחברת אל-על, שהחל בבית הדין לעבודה והסתיים בפסיקת בג"ץ, אשר חייבה את אל-על להעניק לו הטבת עובד בצורת כרטיסי טיסה חינם עבור בן זוגו, כנהוג כלפי בני זוג הטרוסקסואלים, א' ל"ו). הוא אדם ששייך לגזע הלוחמים העקרוניים והוא רצה להוביל מאבק עקרוני נגד אפליית הומוסקסואלים. אני הייתי עורכת-דין מתחילה, בסך הכול שנה וחצי בפרקטיקה והרגשתי את כובד האחריות.
"באותה תקופה לא היו חוקים בעד זכויות להומואים. העבירה הפלילית שאסרה קיום יחסים הומוסקסואליים בוטלה כמה חודשים קודם. המצב היה מאוד בתולי, לא היתה פסיקה בארץ וגם בעולם היו מקרים בודדים. התחלתי את התיק בבית הדין לעבודה ב-89' וגמרתי אותו בבג"ץ ב-94'. זו היתה ריצה ל-6 שנים. אל-על שיחקו אותה קשוחים.
"כשהתחלתי את התיק היו הרבה צחוקים מסביב. היה גרפיטי 'תנו לדייל להתרומם אל-על' וכל מיני שטויות כאלה. עשו צחוק מהעניין. כשניצחנו בבג"ץ הרגשנו סיפוק אדיר. הרגשתי תחושה של משמעות, שעשיתי משהו עם החיים שלי, משהו שנשאר אחריי ועושה לאנשים, לפחות ל-10% מהאוכלוסייה, טוב".
תחום התמחות
"אני לא מגדירה את תחום ההתמחות שלי. אני אוהבת שיהיה לי מעניין ומגוון. אני מטפלת בתיקים שהם בדרך כלל מורכבים ומסובכים ומעלים הרבה פעמים שאלות מתחומים שונים. המורכבות הזאת היא שמעניינת אותי. אני מטפלת בהטרדה מינית, זכויות אדם, זכויות נשים, משפחה, פלילי ונזיקין. מעולם לא הגדרתי את עצמי כאדם של נישה אחת מוגבלת. תמיד עסקתי בדברים שמשלבים תחומים שונים.
"יש הרבה דברים מרתקים בעולם המשפט, אבל אני אוהבת בעיקר את האתגר. תביאו לי תיק מסובך וקשה, שחמישה עורכי-דין אחרים אמרו שזה לא יילך, ואני נדלקת. אני כמובן מחפשת אפשרות של מוצא מהפלונטר, אבל לפני הכול אני צריכה שתהיה לי תחושת בטן של צדק. בלי זה אני לא נוגעת בתיק. אם אני לא מרגישה בבטן שנעשה עוול למישהו, לא יהיה לי חיבור לקייס. זה דלק נורא חזק אצלי. העבודה שלי היא מעניינת נורא והיא מגוונת נורא. הייתי מתה בתור פקידת בנק או בעבודה שמחתימים כרטיס בתשע בבוקר והולכים בחמש. הייתי מתייבשת".
עמוס סולמי
"הזיכוי של עמוס סולמי היה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי מבחינה מקצועית (26 שנים לאחר שהורשע בקשירת קשר לרצח וריצה את עונשו, זוכה סולמי מהעבירות בהן הורשע וזכה לפיצוי כספי גבוה מהמדינה. זאת, לאחר שהקליט את קצין המשטרה לשעבר דני מרוז, מספר על האופן שבו ערך את חקירתו והוציא ממנו את הודאתו, א' ל"ו). זה אחד התיקים שהכי יקרים לליבי.
"הופיע אצלי יום אחד אסיר בחופשה ואומר לי תשמעי אני קיבלתי הרבה שנות מאסר על קשירת קשר לרצח ואני לא עשיתי את זה. אמרתי לו 'אני אמנם לא עו"ד פלילית, אבל ממה שאני יודעת, לפחות מהסרטים, כל נאשם אומר אני לא עשיתי את זה'. ואז הוא סיפר לי סיפור פנטסטי, שלפיו מפקד היחידה המרכזית שטיפל בתיק שלו התייצב אצלו בכלא והתחיל לדבר דיבורים ראשוניים שהם סוג של התנצלות והרגשה לא נוחה על כך שהוא עינה אותו בחקירות. לסולמי היה חשוב שהילדים שלו יידעו שהוא לא רוצח, ואני מאוד התחברתי לזה ונכנסתי למאבק קשה ביותר נגד המדינה. בסופו של דבר, אחרי שהמדינה משכה זמן, בג"ץ הורה על עריכת משפט חוזר. המדינה הודיעה מיד שהיא מסכימה לזיכוי בלי לקיים את המשפט החוזר. זה היה התיק היחידי בארץ שהיתה בו כניעה גדולה של המדינה. סולמי זוכה וקיבל פיצוי משמעותי".
ישראל פרי
"כשפנו אליי להצטרף להליך, בדיון הנוסף בתיק, התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה: 'מה פתאום? זה עושק ניצולי השואה. מה אני השתגעתי?' רק אחרי שהראו לי את החומר והבנתי שניצולי שואה הם בערך רבע מהלקוחות שלו, והפנסיה פתוחה לכל אדם בכל העולם, שאלתי את עצמי: 'רגע, אז העליון הרשיע אותו בעבירות שהוא בכלל לא עשה?' החשיבה הבסיסית שלי אומרת שזה יכול לקרות, כמו בסולמי, ושזה אנושי לטעות. אני לא מאלה שחושבים שאם המערכת טועה, סימן שהמערכת לא בסדר. הגדולה של המערכת היא ביכולת לבחון את הטעויות ולתקן אותן. פרי נשפט על-ידי התקשורת. חד משמעית. כשהוגש ערעור בעניינו לעליון ערוץ 1 דיווח ש'שודד ניצולי השואה הגיש אתמול ערעור'. ברקע שמו תמונות שואה הכי קשות שיש.
"הקדשתי שעות ארוכות ללמוד את התיק. ישבתי עם טובי המומחים שהכירו ולמדו את העסקה, שהיתה בבסיס התיק, ובסוף השתכנעתי שהיו בתיק כמה טעויות משמעותיות. באותו רגע הבנתי את ההתגייסות של כל המומחים לטובת העניין. ההתגייסות של אנשים כמו פרופ' מוטה קרמניצר, שנחשב למחמיר בדין הפלילי, פרופ' אמיר ברנע ורבים אחרים, שלא ניתן לקנות אותם בכסף ולא ניתן לקבל מהם חוות דעת שאינן 100% אמיתיות, היא דבר שנובע מכך שנעשה פה עוול מאוד-מאוד קשה לפרי. אני מאמינה, שאם שופטי העליון יתנו לנו שעה וחצי, אפילו שעה, להסביר להם את כל הסיפור, לתת הסבר מסודר של העסקה הבסיסית, הם יבינו את השורש שממנו צמחו ההלכות השגויות שאנחנו רוצים לבדוק בדיון נוסף".
* אם נותנים לך את השעה הזו, מה סיכוי הדיון הנוסף לדעתך?
"יש לי אמון גדול במערכת שהיא תתקן את עצמה. 10 שנים בכלא זה לא צחוק. זו שאלה של חיים. אם לא ייפתר העניין הזה רוב הסיכויים שפרי לא ייצא מהכלא. אני מוכרחה באמת ובתמים להאמין שהמערכת תתקן את עצמה".
קריאה
"זה הדבר שהכי אהבתי לעשות. אם יש מקום שעשיתי בו ויתורים גדולים בגלל העבודה זה שם. אני כבר לא יכולה לקרוא עד שלוש לפנות בוקר. זה לא עובד, וזה גם חוסר אחריות כלפי יום המחרת מכל בחינה. כיוון שאני לא אוהבת לקרוא מעט כל יום, אלא אוהבת לצלול אל תוך הספר, אז אני לא קוראת במהלך השבוע כמעט. בסוכות ובפסח אני סוגרת את המשרד ובחופשות הללו אני קוראת המון. אני קונה וצוברת המון ספרים, יש לי עיניים נורא גדולות, אבל אני לא מספיקה לקרוא את כולם. הייתי ממש מאושרת אם הייתי יכולה לקרוא הרבה יותר, אבל זה לא ריאלי".
טלוויזיה
"אני אוהבת סדרות אנגליות, סדרות יחסים שבנות אוהבות. בלילות אני יושבת וראה כמה פרקים ברצף ב-V.O.D, אבל אני לא כפייתית בעניין. אני כן מקפידה לראות את התוכניות שהילדים שלי אוהבים, את הסרטים המצוירים והסדרות שהם רואים, הכול. זה נראה לי דבר בסיסי שהורה יכיר את העולם של הילדים, וזו דרך אחת לעשות זאת".
אלמלא הייתי עו"ד
"בתור נערה בתיכון היו לי פנטזיות על ארכיטקטורה, אבל היה לי השכל להבין שאני לא מוכשרת לזה. אני חושבת שבכל מקרה הייתי במקצוע שקשור למגע עם בני אדם, כמו פסיכולוגיה או תקשורת".
לא יודעים עליי
"אני אוהבת לעשות פאזלים של אלפי חתיכות. אני אוהבת לקחת 2,000-3,000 חתיכות שלא מתחברות לכלום ולהתחיל לעבוד על זה. יש לי אוסף מדהים של עשרות פאזלים. ניסיתי לפענח לעצמי מאיפה זה בא ולא הצלחתי, אבל זה בדיוק כמו שאני מאוד אוהבת לחבר ראיות בעבודה.
"היום אני עוסקת המון בדיני משפחה, בעיקר בייצוג נשים שנשואות לאלפיון העליון ותלויות בגבר בכל דבר ולא יודעות איזה רכוש יש להן. כשאני שואלת לקוחה כזו איזה רכוש יש להם ואיפה הבעל מחזיק את הכסף, היא עונה 'לא יודעת, אבל כשאנחנו נוסעים לחו"ל אנחנו תמיד עוצרים בציריך ומגיע איש אחד לדבר איתו, ואותי שולחים לדיוטי פרי'. התשובה הזו חוזרת על עצמה פעמים רבות. הלקוחה מציירת לי תמונה מורכבת שאי אפשר לראות אותה, כי אין לה שום קבלה ושום מסמך, ואז אני מתחילה להרכיב את הפאזל כדי שתקבל מה שמגיע לה".
בעוד 10 שנים
"נראה לי שאעשה אותו הדבר. אני אוהבת את העבודה שלי. אבל היה נורא נחמד אם היו עוד 10 שעות בכל יממה. פשוט אין מספיק זמן ביממה אחת לעבוד, לקרוא, לשבת עם חברים בבית קפה, בלי להסתכל על השעון, ולכל הדברים הכיפיים האחרים. הייתי רוצה יממה של 34 או 36 שעות. למה לא? כך יהיה לכולם זמן לעשות כל מה שהם רוצים".
רזומה
* אישי: עו"ד שירה דונביץ', נולדה ומתגוררת בת"א. בתו של נתן דונביץ', לשעבר עיתונאי ב"הארץ" ומנחה התוכנית המיתולוגית "בוא נדבר" בגלי צה"ל. נשואה לשי בר יעקב, מבקר התיאטרון של ידיעות אחרונות ואם לנדב (12) ולמייקי (4)
* מקצועי: התפרסמה בעיקר בזכות טיפולה בתיקים הקשורים בזכויות האדם, בהם התיק העקרוני של דייל אל-על, יונתן דנילוביץ', להכרה בזכויות הומוסקסואלים. לחמה לחיזוק מעמד ה"ידועים בציבור". ייצגה את המתלוננת הראשונה נגד יצחק מרדכי בגין הטרדה מינית
* הווה: הצטרפה לאחרונה לצוות ההגנה של ישראל פרי, שנידון ל-10 שנות מאסר בפרשת הפנסיה הגרמנית