הערב החגיגי להשקת "אורורה" - האלבום החדש של נגן הקונטרה-בס אבישי כהן והראשון שלו כזמר - נפתח בהכרזה על גבול הארוגנטיות מצד חתן המסיבה. אמנם הגענו ל"ערב השקה לאלבום החדש שלי", ציין כהן בפני הקהל הרב והנרגש, אבל "אחרי 20 הופעות שכבר עשינו עם השירים האלה פאוזה בחו"ל".
יש אנשים שמותר להם להגיד הכל, אפילו "אבל כאן זה יותר מרגש, כי כאן זה הבית". למרבה השמחה, ההופעה עצמה, חיפתה ופיצתה על ההתנשאות הפרובינציאלית שבה נפתחה.
האלבום "אורורה" מורכב מיצירות שחיבר כהן ומנעימות ושירים שהזמר הישראלי ייבא מפזורת הגלויות והתיך לארון הדיסקים הלאומי: "שחרחורת" מצד המזרח, "שלום רב שובך" מאשכנז, "אלפונסינה" מהים התיכון ו"צלצל קתרוס" מהזרמים המהפכניים ברוסיה. כהן העניק להם עיבודי ג'אז חדשניים ומפתיעים, בין היתר בשל הבחירה לשיר אותם בלאדינו ובספרדית.
המופע התחיל ב"מורניקה" - הלא הוא "שחרחורת". השירה, בלאדינו ובעברית, הגיעה אחרי מבוא אינסטרומנטלי יפהפה ועדין, כמעט רק על טהרת ביצועי הפרקשניסט איתמר דוארי, אשר הפליא בביצועיו לאורך כל המופע.
דוארי הקיש, צלצל, רשרש בשלל כלי הקשה אקזוטיים עד כדי צמיד צדפים עצום שהיה כרוך לרגלו (מערכת תופים לא הייתה על הבמה), והוכיח הקשבה ויכולת השתלבות מדויקת בצלילי הנגנים והשירה. ב"אלון בסלע", שחיבר כהן, והיה הקטע האחרון לפני ההדרנים - התברר שבנוסף לחבר צוות - דיאלוגיסט ומלווה מדופלם, דוארי גם וירטואוז עצמאי מרשים.
למופע קובצו מבצעים מובילים מסצנת הג'אז בארץ: בנוסף לדוארי - שי מאסטרו על הפסנתר, עמוס הופמן בעוד, אילן סאלם בחליל צד והטרומבוניסט עודד מאיר.
כהן נתן מקום לנגנים וניהל דיאלוגים מוזיקליים ביניהם ואיתם, תוך שהוא שומר על עצמו כמוביל ומתווה. יצוינו במיוחד: ההרמוניה המושלמת בין העוד לקלידים בקטע "אורורה" (על שמו נקרא האלבום), שלרגעים צליליהם התמזגו כמו היו לכלי אחד, והזכירו לאוזן שפסנתר הוא בעצם כלי פריטה; ותפקידם של כלי הנשיפה בעיבוד המארש שעל כנפיו הגיע "צלצל קתרוס" לבמה.
האחרון הפך לפינה בהשתתפות הקהל שכבר היה נלהב ומרוגש, ועד לאותו רגע התבקש להפגין איפוק (כהן סימן לא להצטרף במחיאות כפיים). ב"קתרוס" התבקשנו לשרוק, לרקוע ברגליים, למחוא כף ולהריע, לפי סימנים שנתן המאסטרו כהן מהבמה.
רגעי שיא היו לרוב: מהאלתורים בסולמות כרומטיים על גיטרה שלבש כהן לכבוד העיבוד הרוקיסטי ל"דרור יקרא", שיר שלכשעצמו כבר מיצה את יכולתו לעיבוד מחדש, ועד התזמור המושלם של כל המשתתפים בעיבוד המקורי והעשיר ל"אל הציפור" ול"לא ביום ולא בלילה". אין ספק - ביאליק מרים בשמיים כוס גזוז או שתיים.
קטעי הסולו של כהן ובהם שירה בליווי קונטרה-בס ב"אלפונסינה" (בספרדית) היו מרשימים והחזירו לתודעה את המהלך המהפכני שמבטא "אורורה", שהעביר את אבישי לעמדת הזמר באופן רשמי.
קרן מלכה משתתפת, במופע ובאלבום, כזמרת מלווה. בדיסק קולה נשמע מבטיח ואילו הופעתה בערב הייתה מאכזבת. השירים שבהם שרה רק היא, היו רגעי השפל היחידים במופע. צליל קולה של מלכה משתלב היטב בקולו של כהן, ושירתה מוסיפה צבע ליובש הקל שמאפיין את קולו שלו. ואולם אין בקולה (או בה עצמה) שאר הרוח שיש בשותפים האחרים במופע. על הרקע המפואר, הרב-גווני ומעורר ההתפעלות של כל המשתתפים, נותרה מלכה דהויה למדי, ואם לא מיותרת - לפחות בת תחליף.