תעשיית הקולנוע הישראלית יוצאת לגיבוש במדבר: אתמול נפתח זו השנה השמינית "פסטיבל קולנוע דרום" המתקיים ברחבת הסינמטק בעיר שדרות, מה שמפיח אווירת חג בעיר הדרומית, חבולת האבטלה והקסאמים.
שמונה שנים אחרי שנוסד, פסטיבל "קולנוע דרום" - פסטיבל סרטים בינלאומי, מיסודה של המחלקה לקולנוע במכללת ספיר שבשדרות, מתהדר בהגדרה עצמית שאפתנית במיוחד: "פסטיבל לקולנוע איכותי ורדיקלי".
מדחיקים לתודעה
כיוון שהפסטיבל משמש גם כבמה פרסומית עבור סטודנטים פוטנציאלים לחוג לקולנוע, והוא מתקיים במהלך השבוע הבא, כשההרשמה לשנת הלימודים הבאה בעיצומה, יש להניח כי ההצהרה הינה במידה רבה סיסמה פרסומית. כזו שמפספסת את המסר האמיתי של החוג לקולנוע במכללת ספיר: קולנוע העוסק בראש ובראשונה בשאלות של זהות. בין אדם למקום, בין אדם לאדם. גם הרפרטואר בפסטיבל, שם השנה דגש על מבע קולנועי, לא פחות מאשר על איכות. לזכותו ייאמר שהוא מתאפיין יותר באמירה חברתית מורכבת מאשר בהצגה רדיקלית חד-ממדית.
עניין זה ניכר בשלושת הסרטים הישראליים שיזכו בפרסי הפסטיבל ('פרס פסטיבל דרום לקולנוע ישראלי', שבשאיפה ישתנה בקרוב ל"פרס דבשת הזהב" או "גמל הכסף"): "הבודדים", סרט הפתיחה של הפסטיבל, שביים רנן שור, מנהל בית הספר לקולנוע "סם שפיגל" (המתחרה הישיר של חוג לקולנוע בספיר), ''עג'מי'' של סכנדר קובטי וירון שני ו''ציון ואחיו'' של ערן מירב.
על-פי תקצירי עלילותיהם, שלושתם מספרים את סיפוריהן של דמויות מהפריפריה, אנטי-גיבורים מקופחים, הנאבקים במציאות אכזרית ובשיטה (צה"ל, רשויות מקומיות, ממשלה) מנוכרת.
שלושתם מוגדרים על-ידי הפסטיבל כ"הסרטים המבטיחים של השנה", המבטאים, כל אחד בדרכו, זעקה וכאב בלתי-נסלח ומספרים סיפור שהחברה הישראלית מבקשת להדחיק ולשכוח. סרטים אלו משמיעים את קולם של אלו שנדחו מהחברה ובאמצעות קול זה הם מבקשים להציע אלטרנטיבה ולחולל שינוי".
מחפשים גיבור שוליים
"הפסטיבל מתגבש ומקבל את הצורה שלו", אומר ל"גלובס" אבנר פינגלהרט, ראש המחלקה לקולנוע ולטלוויזיה ומייסד הפסטיבל, ומוסיף כי "הייחוד שלנו בנוף הפסטיבלים בישראל, הוא שאנחנו יוצרים סרטים שמשקפים את ה'אני מאמין' שלנו. אמנות שמתחברת להקשר תרבותי חברתי. זה מאוד רלוונטי לקולנוע שנוצר בדרום, שבו החברה מוחלשת, במצוקה.
"אנחנו יוצרים קולנוע שמשקף זרמים עמוקים בחברה הישראלית, וזה אחד הדברים שמעניינים אותנו: השוליים. האנטי גיבור, גיבור שוליים. השנה סרטים כאלו מובילים בקולנוע הישראלי. ההתרחשות היא בחיפה, ביפו, ולא בת"א או בירושלים.
"במקביל אנחנו יוצרים שיח. זה מחזיר אותי להחלטה להקים מחלקת קולנוע דווקא בשדרות, ליצור בפריפריה מרכז משמעותי שמעצב את סדר היום בישראל, מוסד עם אמירה שמקיים דיאלוג עם מרכז הארץ. תרבות של מדינה הרי נוצרת מתוך דיאלוג וויכוח. והיה הרצון להפעיל מחלקת קולנוע שיש קשר בינה לבין הסביבה שבה היא ממוקמת".
הפסטיבל, שיימשך עד ל-11 ביוני, יכלול מפגשים בין יוצרים צעירים לוותיקים, בין קהל לבמאים ותיקים ובין קולנוענים מכל העולם. השנה יתארחו בפסטיבל
קולנוענים מחו"ל, בעיקר ממקסיקו ומאפריקה, שיציגו סרטים עלילתיים ותיעודיים על מדינות ויבשות עשירות באוצרות טבע ובמחצבים, שתושביהן חיים בעוני ובפחד, כתוצאה משלטון דיקטטורי ומושחת. הבמאי הבלגי - טיירי מישל, עוקב למשל במשך שנים רבות אחר הנעשה בקונגו (לשעבר זאיר) הפסטורלית והעקובה מדם. בפסטיבל הוא יציג שניים מסרטיו: "עסקי קטנגה" ו-"חייו של מובוטו". סרטים מעניינים נוספים: "זמנים משתנים", "צמצם", "שנת הציפורן ", ו"כוכב אפגאני".
בנוסף, תתקיים תוכנית המוקדשת ליצירה עצמאית של אנימציה מרחבי העולם, בהשתתפות האנימטורים הפורטוגלים המובילים אבי פיאז'ו ורג'ינה פסואה.
"הסרטים שרצינו והסרטים שעשינו" הוא דו שיח מעניין שיתקיים ברביעי בלילה, בין הבמאי רני בלייר (שבתות וחגים, פרשת השבוע) לבין הבמאי אורי סיוון (קלרה הקדושה, בטיפול). במבט אל 20 שנה אחורה, מה נשאר מהחלומות השאפתניים של סטודנטים לקולנוע. עד כמה גדול המרחק בין הפנטזיה למציאות. עד כמה התפשרו, או: כמה רחוק הלכו עם החלום. הפסטיבל יינעל בהופעה של רמי פורטיס, גם הוא אנטי-גיבור מהפריפריה.