אלונזו קינג, שמאז 1982 משמש ככוריאוגרף והמנהל האמנותי של הלהקה מסן-פרנסיסקו, הוא אחד הכוריאוגרפים המובילים בעולם היום. בין השאר יצר ללהקות ידועות כמו אלווין איילי, ג'ופרי בלט ובלט פרנקפורט, לפרימה בלרינה נטליה מקארובה ולשחקן הקולנוע פטריק סוויזי. קינג מרבה לשתף פעולה עם אמנים, שחקנים ומוזיקאים מגוונים, ויוצר בשפת תנועה מורכבת ווירטואוזית שמבוססת על הבלט הקלאסי ומבוצעת להפליא על-ידי תשעה רקדנים.
בשיחה שהתקיימה עמו לאחר ההופעה, אמר קינג שכשהוא בוחר את הרקדנים, מעבר ליכולת הפיזית המובהקת שלהם וההכשרה האקדמית שהיא להם כמו שפת אם, הוא מחפש אנשים עם אופי, שיש בהם ענווה שביטויה הוא היכולת לפנות מקום לאמנות וליצירה ולעמוד לשירותה.
ואכן, יש בהופעה, מעבר להיותה מרתקת בזכות הכוריאוגרפיה, את אותו הדבר הנדיר שבו האופי והאישיות של כל רקדן באים לביטוי בתוך תנועה מופשטת, ויחד עם זאת הריקוד אינו הופך למפגן וירטואוזי כפי שקורה לעתים קרובות אצל להקות שבהן משתתפים רקדנים כל-כך חזקים.
את המקוריות וההצלחה זוקף קינג בין השאר לעובדה שכילד היה רוקד עם אמו שהייתה רקדנית חובבת, וכך טיפח בתוכו עולם פנימי של תנועות. כהגדרתו: "היו לי יחסים אישיים עם המחול עוד לפני שנכנסתי לבית ספר לריקוד". את אותה חדווה ילדותית ותנועה מקורית לחלוטין הצליח לשמר לאורך השנים והשפה הכוריאוגרפית שלו, שמושתת על הבלט הקלאסי היא פשוט משהו קסום וחד-פעמי.
שתי יצירות של קינג שנוצרו ב-2007 הוצגו בתיאטרון ירושלים באולם שרובר (שעושה עוול ללהקות הטובות שמגיעות לפסטיבל מדי שנה. כמו בשנה שעברה, גם כאן נשלחת קריאה לפרנסי העיר - הגיע הזמן לשפץ את מרכז התרבות של עיר הבירה). בשתי היצירות מתייחס קינג אל המוזיקה שקשורה ביצירה - קשורה ולא מלווה, כי השפה התנועתית נובעת מהמוזיקה ויוצרת דואט בין תנועה מורכבת למוזיקה עשירה. המוזיקה לא מלווה את התנועה אלא צועדת אתה יד ביד.
"פנינה לא סימטרית" היא המשמעות הראשונה של המונח בארוק וקינג מתייחס בה אל המורכבות המוזיקלית שאפיינה את מוזיקת הבארוק. כמו המוזיקאים שאלתרו קווים מלודיים והרמוניים מעל לקו של הבס, כך מאלתר קינג מעל הצורות הקלאסיות של הבלט. על-פי התוכנייה "הוא חושף את החופש החבוי בתוכן ויוצר מתוכו צורות משל עצמו".
ובאמת, מתוך המבנים הקבועים והשפה הנוקשה של הבלט הקלאסי נובעת שפת מחול מקסימה, מלאה פרטים, נראה שלעולם לא חוזרת תנועה אחת על קודמתה. והתלבושות המינימאליות מאפשרות לראות כל גיד ושריר בגוף הרקדנים, שמתייחסים בגופם לכל צליל ותו של מוזיקה. זו פשוט יצירת מופת.
"ראסה" למוזיקה מקורית של זאקיר חוסיין בעלת אופי שונה. מעניין לצפות בשני הריקודים באותו הערב, המתייחסים שניהם למוזיקה שנוצרה בעבר הרחוק ומביאים פרשנות חדשה לחלוטין לריקוד המתלווה אליה. בעבר שימשה מוסיקת "הטאבלה" (תוף בהינדית) כמוזיקת ריקודים שנוגנה בחצרות האצולה של צפון הודו במאות ה-17 וה-18 וכמו מוזיקת הבארוק היא מאופיינת במבני מקצב מורכבים.
אך אם מוזיקת הבארוק היא בעלת מימד מוחצן, מלכותי, זוהר, וכתוצאה מכך כזה הריקוד, הרי שהמוזיקה של זאקיר חוסיין שמרבה לשתף פעולה עם אלונזו קינג, היא בעלת אופי מדידטיבי ומופנם, וכך גם הריקוד שנובע ממנה. החיבור של התנועה המופשטת המבוססת על מקורות תרבותיים מערביים עם מוזיקת הטאבלה ההודית אינו מובן מאליו, ולוקח זמן להתחבר ליצירה. וכשזה קורה הצופה נסחף אל מחול מרתק, מורכב, רגשי ומדויק.
אחד הרגעים הטובים בעיניי (אם אפשר לקרוא לזה כך, כי כל הערב מורכב מרגעים טובים ונהדרים) היה כששלושה רקדנים גברים כמו עונים באחורי הבמה לסולואים שמבוצעים בחזית. נראה שהרקדנים מאלתרים בסגנון חופשי אך קינג הבהיר בשיחה שכל תנועה קבועה מראש. התוצאה פשוט מהפנטת. בראבו. *