זה זמן רב, טוענים עורכי-דין המתמחים בתובענות ייצוגיות, כי תביעות הסרק הרבות בתחום מעמיסות על בית המשפט ומונעות בירור של התביעות הראויות. פסיקה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ענת ברון, בתובענה ייצוגית שהוגשה נגד שטראוס-עלית (ראו מסגרת). השופטת ברון, החליטה לדחות את הסדר הפשרה, במהלך שעשוי לסמן את ראשיתה של מגמה חדשה בתחום הייצוגיות, בנימוק שהתביעה היא תביעת סרק.
התייצבותה של השופטת ברון דווקא לצד הנתבעים, לוותה בפסיקה מנומקת בת 20 עמודים, שבהם היא חושפת את רשלנותה של התביעה ואת החשש של בית המשפט מאישור של פשרות דומות. ברון קבעה כי התובע הצהיר "לא אמת", כשטען שנהג לרכוש וופלים בטעם שמנת אגוזים במשקל 400 גרם, משום ששטראוס-עלית מעולם לא ייצרה מוצר כזה. לגבי המוצר השני, פסקה השופטת שהוא שווק במשך תקופה קצרה בהרבה מטענת התביעה, ומשום כך "פער הזמנים מתבטא בהגדלה ניכרת וחסרת יסוד של הנזק הנטען לקבוצה".
למנוע פיחות ושחיקה
השופטת קבעה כי תביעות סרק כגון זו "גורמות לפיחות ולשחיקה במעמד התובענה הייצוגית, והתוצאה היא שהן מרתיעות אחרים מהגשת בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שהן ראויות - מהחשש הלא מוצדק שממילא בית המשפט יורה על דחייתן, כפי שהורה על דחייתן של תביעות הסרק".
"מדובר בהחלטה חשובה", אומר עו"ד רפאל ליבא, שותף וראש מחלקת ליטיגציה במשרד שדות ושות', שייצג בהליך את שטראוס-עלית. "למרות שאנחנו מייצגים נתבעים, אני חושב שהפסיקה הזאת היא למעשה לטובת הציבור כולו".
"החוק החדש הביא להקלה בהגשה של תובענות ייצוגיות, אבל מה שהמחוקק לא צפה זה את העובדה שחלק מהתביעות יהיו תביעות סרק. מבחינת החברות, גם אם מדובר בתביעת סרק, הן מוצאות את עצמן מתמודדות עם פרסום שלילי, עלויות של ניהול משפט, של זמן ניהולי של יועצים משפטיים פנימיים ועוד.במצב כזה, יותר זול לנתבעות להגיע להסדר מאשר לנהל משפט".
את מחירם של ההסדרים הללו, טוען ליבא, משלמים שבסופו של דבר הצרכנים, משום שהנזק לתאגידים מגולגל הלאה. "השופטת החליטה לברר את טענות התובע לגופם ואת תנאי ההסדר לגופם. וזו התוצאה".
* אז בעצם השופטת באה להגנת הצרכן?
"ההחלטה של השופטת מציבה רמזור אדום. היא אומרת 'רבותי, התוצאה הסופית של פגיעה בתאגיד היא פגיעה בצרכן'. הפעם בית המשפט בחן גם את הנימוקים של התאגיד, למרות שהובא בפניו הסדר פשרה, והשופטת בחנה את ההסדר במושגים של טובת הציבור".
המחותן לא נמצא באולם
ליבא מדגיש כי החלטתה של השופטת ברון היא תקדימית, אך שמדובר בהמשך לפסיקתה של השופטת דרורה פלפל, שפסקה הוצאות משפט של 70 אלף שקל לתובעת ייצוגית שטענה שסדרה של דאודורנטים של יצרנים שונים גורמת לכתמים על הבגדים. כשהתברר שהתובעת לא רכשה כלל מוצרים של חלק מ-11 הנתבעות, החליטה השופטת על הרתעה דרך הכיס.
"לקח לבתי המשפט זמן להבין שפשרות בתביעות ייצוגיות שונות מפשרות בתביעות אחרות", אומר עו"ד גיורא ארדינסט, שותף-מייסד במשרד ארדינסט-בן נתן ושות'. "המחותן העיקרי בייצוגיות, הציבור, לא נוכח באולם. ולכן בתי המשפט הבינו שיש להם תפקיד משמעותי בבדיקה של הסדרי הפשרה: לוודא שהם משרתים את מי שהם אמורים לשרת ומגינים על מי שהם אמורים להגן, כלומר על הציבור כולו".
* הפשרה הזו לא משרתת את הציבור?
"אני מסתייג מכל פשרה של קופונים (כלומר, שהנתבעת מעניקה קופונים או הנחה על המוצר הקשור לתביעה, ע.ב). תביעה אמיתית, מוצדקת, לא צריכה להסתיים בפשרה כזאת".
לפי ארדינסט, פשרות כאלה משרתות בעצם את התובעים, אבל מפספסות לחלוטין את המטרה של התובענה הייצוגית, שאמורה לשרת את הצרכן הקטן. פשרת קופונים בסך הכל מאפשרת לתאגיד להציע לציבור מבצע שייתכן שהיה מוצע לו בכל מקרה, בגלל התחרות בשוק.
* האם אפשר לצפות מבתי המשפט שנמצאים תחת עומס רב, שיהיו מסוגלים לעשות כמו השופטת ברון ולרדת לעומקו של תיק "כמעט סגור" שמובא לפניהם לאישור הסדר?
"זה נכון שיש עומס, אבל גם עם העומס אנחנו מניחים שבית המשפט יברר את מה שצריך. התובעים לא יכולים להלך אימים על הנתבע ובית המשפט חייב להיות המסננת של ההליכים הבלתי מוצדקים. זה פטרנליזם אמנם, אבל פטרנליזם ראוי".
* אבל אם התאגיד חושב שהתביעה מופרכת, מדוע הוא מסכים להסדר?
"השיקולים של הנתבעים שונים משל בית המשפט. בית המשפט אמור לשקול את השיקול המערכתי הראוי. מערכת המשפט סובלת כשהיא מוצפת בתביעות סרק. הפסיקה הזו משקפת מדיניות שיפוט נכונה, כאשר השופטת הפעילה שיקולים שמעבר לתיק הספציפי".
סוטה מהדרך הקלה
עו"ד ד"ר גיל אוריון, שותף בכיר במשרד פישר, בכר, חן וול אוריון ושות' שמייצג נתבעות רבות בתובענות ייצוגיות, ביניהן טיב טעם, שהסתיימה בפשרה, רואה בפסק הדין של השופטת ברון מעשה "אמיץ וראוי".
"קל לשופט לקחת הסדר פשרה שהגיע לידיו, לאשרו ולסגור עוד תיק. השופטת ברון החליטה לסטות מהדרך הקלה ולבחון את ההסדר. הפסיקה הזאת בעצם יוצאת חוצץ נגד תביעות שמטרתן העיקרית היא להעשיר את בא כוחו של התובע הייצוגי".
* האם זו פסיקה שמסמנת מגמה?
אוריון: "זו מגמה שנשמע עליה יותר ויותר. בתי המשפט הולכים וממלאים תפקיד אקטיבי יותר בבחינה של הסדרי פשרה. משא ומתן לפשרה מתנהל בין תובע לנתבע, כאשר בית המשפט אמור לשמור על האינטרס של הקבוצה המיוצגת ועל האינטרס הציבורי. בעצם בית המשפט בא ואמר, 'תובעים יקרים, אם אתם חושבים שמצאתם כיס עמוק על חשבון הנתבע ובלא לשרת למעשה את הקבוצה הרי שאתם טועים'. אפשר לומר גם כי בין השורות, הפסיקה הזו אומרת שלא הכל שפיט".
למעשה, טוען אוריון, לא כל טענה צרכנית צריך שתגיע לבית המשפט. ואם כבר הגיעה ונמצאה מופרכת, הוא אומר, חשוב שהתובעים יבינו כי בית המשפט לא ייתן לה יד. "הבעיה המרכזית היא שכשמתברר שלתביעה אין קייס, התובעים הייצוגיים אמנם מפסידים את הזמן שהם הקדישו לתביעה, אבל אין דאון-סייד, אין שוט. יש רק גזר ואין מקל. פסק הדין הזה הוא סוג של מקל, במובן זה שאין הוא מאשר הסדר פשרה שאמור להכניס כסף לבא כוח התובע הייצוגי".