פגרת ליגות הכדורסל נמצאת בתחילתה, הפעילות המעניינת מתרחשת במשרדים ממוזגים ובאולמות רחוקים. ובכל זאת, בין בליל השמועות על החתמות ושינויים, על תוספות ועל פיטורים, יש עניינים שבלטו קצת יותר מאחרים.
קטש תישאר. כמו בסיום כל עונה עודד קטש נמצא בעין הסערה, האידיליה העונתית בינו לבין הבעלים של גלבוע/גליל מתחלפת בסקופים, רמזים, לחצים של עונת המלפפונים. לפני שנתיים זו היתה מכבי ת"א, השנה הפועל ירושלים. מצד אחד אפשר להבין את קטש: הוא המאמן שהיה קרוב כבר פעמיים מתוך שלוש השנים האחרונות להדחה סנסציונית של מכבי ת"א בחצי גמר הפיינל-פור. מן הסתם הוא מרגיש שבירושלים הוא יקבל את הגרוש שהיה חסר לו כדי להביא שחקנים קצת יותר טובים ומנוסים שיביאו אותו לאליפות המיוחלת. אבל קטש המאמן מפספס את מה שקטש השחקן עשה, הוא מחפש קיצורי דרך. למי שלא זוכר, עודד שכיכב במדי הנוער של מכבי ת"א החל לשחק בבוגרים במכבי דרום, עבר למכבי ר"ג, לגליל עליון ורק אז הגיע למכבי ת"א. לאן הוא ממהר?
קטש היה המאמן המרשים ביותר בשלבי ההכרעה של הליגה, בפלייאוף ובפיינל-פור. הוא הראה סימנים של מאמן גדול, לומד קבוצה, חי את השחקנים, מגיב ומפתיע. אבל קל לנהל משחק ולשלוף ג'וקרים כשהלחץ היחיד הוא להגיע הביתה בזמן לראות חדשות הספורט. כדאי שקטש יסתכל בסרטים מהעונה ההיא, שיזכירו לו מה זה לחץ של אוהדים, תקשורת, בעלים. לחץ מהרגע שישיב בחיוב להצעה ועד שיחזיר את המפתחות, בתקווה שזה לא יהיה במהלך העונה.
קטש גם צריך להסתכל על התמונה המלאה: עם המצב הכלכלי שבו הפועל ירושלים נמצאת, לא בטוח שיקבל לידיים את כלי המשחק שהוא חולם עליהם. אבל הסיבה האמיתית שקטש חייב להישאר היא המועדון ובעליו חיים אוחיון. אוחיון תמך בקטש בדרכו למכבי ובחזרתו (כולל פיטורים מכוערים של דני פרנקו שהיה מאמן הקבוצה). קטש חייב לאוחיון ולמועדון שנתן לו את הבמה אחרי שהתרסק במכבי. מחובתו של המאמן לייצר את ההמשכיות שדיבר עליה במהלך העונה. וכן, הוא גם חייב לעצמו. להתפתח בתור מאמן.
רק שמונה זרים. צפירות הרגעה נשמעו במשרדי חברות התעופה. השמועות על הגבלת מספר הזרים והחלפתם בליגת העל הדירה שינה מעיני מנהלי החברות. לא עוד. אתמול במינהלת הליגה הגבילו את מספר הזרים לשמונה לקבוצה בעונה (לא כולל החלפת שחקנים פצועים). בחישוב מהיר יש פוטנציאל ל-96 זרים (12 קבוצות), כך שבאופן תיאורטי ה"מגבלה" החדשה תאפשר לשבור את שיא 86 הזרים מהעונה האחרונה...
אם ב-NBA מותר. אחד מהמיתוסים או האמיתות של הכדורסל הישראלי (תלוי את מי שואלים) הוא שבמשחק צמוד השופטים תמיד ישרקו לטובת מכבי. משחקי הכרעה לא מעטים שהוכרעו בשריקות עלומות ביססו את התחושות הללו. בשנתיים האחרונות נראה שהתופעה שכחה, ובמקומה החלו תלונות על רמת שיפוט נמוכה ולא אחידה. השיא כמובן היה בגמר הפיינל-פור שבו נישרקה כמות עבירות שמתאימה לסדרת פלייאוף שלמה. מדברים על הצורך בשופטים מקצוענים, מומחים ועוד. אבל כשרואים את השיפוט בסדרות הפלייאוף ב-NBA בשבועות האחרונים אפשר להגיד תודה על מה שיש. את הכבוד לקבוצה אחת (מכבי) מחליף הכבוד לכוכבים כלברון ג'יימס, קובי בראיינט או דווייט הווארד. מספיק ששחקן עובר ליד אחד מהם וכבר תשרק לחובתו עבירה. גם ככה מדובר בפנומנים שבלתי אפשרי לשמור עליהם, עכשיו לך תנסה להצר את צעדיהם בסדרת פלייאוף כשאסור לך להתעטש לידם.
התופעה בולטת בעיקר ברגעי ההכרעה של משחקים כשהתוצאה צמודה והכדור מגיע לכוכב. מה שלא עושה הכישרון תעשה המשרוקית. התלונות כמובן לא מפסיקות גם אצלנו, אבל בשתי העונות האחרונות לא השופטים קבעו את זהות האלופה, כך שלפחות במקום אחד בכל זאת התקדמנו...
נבחרת הנשים. רחוק מעיני הזרקורים, מול אולמות כמעט ריקים, משחקת אחת מקבוצות הייצוג האיכותיות והמלהיבות ביותר שיש לישראל להציע. למרות שנבחרת הנשים הודחה אתמול אחרי שני משחקים מאליפות אירופה ולמרות שהסיקור הוא די מינימלי, בכל זאת אפשר לראות כמה היא שונה בהתנהלות שלה מכל מה שאנחנו מכירים. זו נבחרת שאפתנית, שלא משתמשת בתירוצים של נחיתות פיסית ומקצועית כמו שאוהבים להשתמש כאן בדרך כלל. מאמן הנבחרת אלי רבי קבע מטרה עם רף גבוה במיוחד: העפלה לאליפות ועליה בשלב אחד במהלכה. ההצלחה חלקית, אבל הדרך מכבדת את ההולכות בה.
מי שרואה את המשחקים לא יכול להתעלם מהנוכחות של שי דורון. רבות דובר על הכישרון שלה, על היותה הישראלית הראשונה ב-WNBA. אבל בואו נודה על האמת: מבחינת יכולות כדורסל ראינו טובות ממנה. אצל דורון הסיפור הוא אחר לגמרי: היכולת המנטלית, התחרותיות, השאיפה לניצחון, המנהיגות. דברים שכמעט בלתי אפשרי למצוא כאן אצל ספורטאים בשנים האחרונות.