בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אדם שהיה הבעלים של חלקות קרקע בשטח של 1,612 מ"ר ברחוב אבן עזרא בפתח תקוה, כאשר עוד בתחילת שנות ה-80 שינתה הקרקע את ייעודה לתחנת אוטובוסים והיום היא נמצאת במתחם התחנה המרכזית בעיר.
הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פתח תקוה ועיריית פתח תקוה טענו באמצעות עו"ד רונית אלפר ממשרד פריש, שפרבר, ריינהרץ ושות', כי החל מפרסום ההודעה על ההפקעה במארס 1983 הייתה מוכנה העירייה לשלם למערער פיצויים בגין הפקעת הקרקע, אבל התובע דרש לקבל קרקע חלופית במקום, ועל כך התדיינו הצדדים במשך שנים רבות. אולם, ב-2005 פנה המערער, שיוצג ע"י עו"ד משה קמר, לביהמ"ש המחוזי בתביעה לתשלום פיצוי כספי.
הצדדים לא חלקו על כך שלתובע מגיעים פיצויים, אלא בשאלה מה יהיה שיעורם ולפי איזו חלופה. החלופה שהציעה העירייה הייתה לשלם בהתאם לשווי של קרקע בייעוד תחנת אוטובוסים נכון למועד ההפקעה במארס 1984, ואילו החלופה השנייה אותה דרש התובע הייתה לשלם לו בהתאם למה ששולם בשנת 1994 לחלקת קרקע סמוכה, ע"פ שווי של ייעוד מסחרי.
הבעלים של החלקה הסמוכה זכתה בגין ההפקעה של מגרשה בשטח 95 מ"ר לפיצוי בגובה 467 אלף דולר, אך חלקתה הופקעה כ-10 שנים מאוחר מהתובע. ההבדלים בין החלופות היו דרמטיים: השמאית לבנה אשד שמונתה על ידי ביהמ"ש המחוזי העריכה את חלופה א' בשווי 14,437 שקל, ואילו את חלופה ב' בשווי של 2,265,233 שקל.
בשבוע שעבר דחה ביהמ"ש העליון את כל טענות המערער על פסק דינו של המחוזי שפסק לתובע את הסכום בהתאם לחלופה א'. ביהמ"ש פסק כי הערכת שווי הקרקע נעשית ע"פ התמורה המשתלמת עבור קרקע הנמכרת בידי מוכר מרצון לקונה מרצון, וכשוויה ביום הפרסום ברשומות של ההפקעה - ובצורה זו נקבעה שומת הפיצוי בחלופה הראשונה.
לעניין התשלום הגבוה יותר לשכנה, קבע ביהמ"ש כי גם כאן אין פגיעה בעקרון השוויון לאור העובדה שזו הסכימה להתפשר במסגרת עתירה שהוגשה בעניין ההפקעה, בעוד המערער עמד על קבלת פיצוי בדמות קרקע חלופית וסירב להצעותיהן של המשיבות לפיצוי כספי במשך למעלה מעשור - ולכן יקבל כ-1.2 מיליון שקל כולל ריבית והצמדה, לעומת קרוב ל-5 מיליון שקל, לפי החלופה השנייה.