יזהר שי הרשה לעצמו לשקוע בשאלות כבדות משקל שרוב בני האדם לא ממש מגיעים אליהן; מהו אושר, מה גורם לאושר, איך יודע האדם שהוא מאושר, וכך הלאה. הוא יכול היה להרשות לעצמו: בחשבון הבנק שלו נחו 50 מיליון דולר, תוצאת אקזיט מוצלח מחברה שייסד. זה היה הדובדבן שבקצפת, אבל גם יתר הקריירה שלו היה מרשים, וכלל בין היתר אקזיט נוסף וצנוע יותר שהניב לו 15 מיליון דולר, תפקיד בכיר בקרן הון סיכון הישראלית BRM ושותפות באחת מקרנות הון סיכון הגדולות בעולם, קיינן פרטנרס ((Canaan Partners, המנהלת 3 מיליארד דולר, מהם 90 מיליון שהושקעו תחת ניהולו בחברות ישראליות.
תוצאת התהיות של שי בסוגיות האושר היא הספר "מישהו יפה כמוך" (הוצאת אופיר), רומן התבגרות שבו מספר לירון, ילד בן 11, על חייו, על משפחתו, על חבריו, וכמובן על מורתו האהובה. הורים נפקדים, אירועים אלימים, בעיות בעולם המבוגרים, ייאוש ותקווה - כולם מועברים לקורא דרך ההבנה החלקית והילדותית של גיבור הספר. שם הספר לקוח משירו של דון מקלין, "וינסנט", שעוסק בחוסר היכולת של הסביבה להבין את הגאון המעונה ואן גוך, חוויה בסיסית בחייהם של ילדים רבים.
ילד טוב גימנסיה
בתיכון למד שי בגימנסיה העברית, שהייתה באותן שנים מעוז ילדי השמנת של העיר, ואחר כך התגייס לגדוד 890 של הצנחנים. במלחמת לבנון הראשונה, ניר ברקת - לימים שותף ובוס והיום ראש עיריית ירושלים - היה המ"פ שלו. שי לא הסתפק בשירות הקרבי השגרתי ויצא לקורס קצינים.
לאחר השחרור מצה"ל הוא נרשם לטכניון ללימודי הנדסת אלקטרוניקה. לאחרונה כתב לו מישהו שקרא את ספרו, שמהנדס אלקטרוניקה וסופר הם מהצירופים המוזרים שבהם נתקל, ונדמה שגם שי חשב שהצירוף מוזר: מיד לאחר הלימודים בטכניון הוא החל לעבוד כמהנדס תוכנה במוטורולה ישראל, אבל הבין ש"יותר מתאים לי להיות באינטראקציה עם אנשים, ולא עם מכונות". אז הוא עבר למחלקת השיווק של חברת RND, אחת מהחברות הבנות של רד, ונשלח מטעמה לארצות הברית.
כעבור תקופה פרש מ-RND והקים חברת ייעוץ, שסייעה לחברות טכנולוגיה לחדור לשוק הצפון אמריקאי. שם התחדש הקשר בינו לבין ניר ברקת. "הכרנו עוד מהצבא, ושמעתי שניר ו-BRM מחפשים השקעות מעניינות. חשבתי ששירותי החברה שלי יעניינו אותו. נקבעה לנו פגישה בניו יורק, ומאחר שלא מצאנו משרד להיפגש בו, חמי פרס - שבדיוק עבר בעיר - השאיל לנו את החדר שלו במלון על-יד הסנטרל פארק.
"זו הייתה פגישה קצת הזויה. אחרי הרבה שנים ישבנו, ניר ואני, כל אחד על מיטה אחרת, בחדר של חמי במלון די יוקרתי, ודיברנו על היי-טק, על השקעות הון סיכון ועל ציונות. אני חושב שהפגישה הקודמת שלנו לפני זאת הייתה על-יד שדה התעופה במערב ביירות".
ברקת שכנע את שי להצטרף ל-BRM כסמנכ"ל פיתוח עסקי. תפקידו של שי היה להקים את פעילות ההשקעות של הקבוצה ולמסדה. "האמת - לא היה קל להשתכנע, כי הייתי צריך לוותר על דברים יפים שהייתי מעורב בהם, אבל אני שמח מאוד שזה קרה. זוהי אחת מההחלטות שאתה מקבל במהלך החיים, שמשנות את כל מה שקורה לאחר מכן". שלוש שנים עבד שי ב-BRM, ואז החליט לעזוב ולהקים חברה משלו.
למה לעזוב?
"כבר ביום שהגעתי ל-BRM, בשיחה עם ניר, אמרתי לו, אני יזם, אני עושה דברים בעצמי. אשמח לבוא ולתרום, וגם לקבל פרספקטיבה על יוזמות מהצד של אלה שמשקיעים בהן. אבל יום אחד אעזוב ואחזור ליזום. הוא נתן לי את ברכת הדרך כבר ביום שבו התחלתי לעבוד שם".
איך אתה מסכם את תקופת BRM?
*"זו הייתה תקופה מרתקת. BRM הייתה אז מוקד עלייה לרגל של יזמים מוכשרים ויצירתיים. ההתייחסות שלה ליזמים מעולם לא הייתה כמו בקרן הון סיכון טיפוסית. קרנות שנכנסות להשקעות מסתכלות בעיקר על כל מיני פרמטרים מאוד פיננסיים, מאוד מדויקים. ב-BRM של הימים ההם הסתכלנו בצורה יותר יזמית. החברות היו צריכות להיות מעניינות מבחינה טכנולוגית כדי שיובל רכבי יהיה מרוצה, הן היו צריכות להיות מרתקות בחדשנות שלהן כדי שאלי ברקת יהיה מרוצה, והיה חייב להיות בהן משהו יוצא דופן שירתק את ניר ברקת. זו הייתה התנהלות גם רגשית, ולא רק עסקית קרה. עבדנו עם הרבה אינטואיציה. צריך לזכור שבתקופה ההיא זה היה רק הכסף שלהם (לפני שנכנסו לקרן שותפים נוספים, ש' ל'), וזו הייתה זכותם לנהוג כרצונם".
השמועה על תוכנת הפיטורים
ב-1998, כשבועת הטכנולוגיה רק החלה להתנפח, הקים שי חברה משלו, ביזנס ליירס (Business Layers), שעסקה בניהול זהויות, תחום חדש בימים ההם. ניהול זהויות הוא בעצם הקצאה של זהויות דיגיטליות לעובדים או ללקוחות של ארגון, זהויות שנותנות להם גישה למאגרי מידע ולמערכות של הארגון, ובמקביל מונעות מהם גישה למידע אחר. למשל, לקוח בנק מקבל את האפשרות לנהל את חשבונו מרחוק, אך אין לו גישה למידע פנימי של הבנק, ועובד חדש בחברה מקבל גישה למידע בסיסי של החברה, אבל לא למידע רגיש.
החברה החדשה עוררה עניין רב, ובין השאר השקיעו בה ענקית התוכנה נובל וקרנות הון סיכון, בהן קיינן פרטנרס. אבל את עיקר פרסומה קיבלה החברה בעקבות כתבות שגרסו, כי מדובר ביצרנית של "תוכנת פיטורים" המסייעת למעבידים לפטר עובדים ביעילות תוך מחיקה מיידית של הרשאותיהם. "זה היה איום ונורא", נזכר שי. "בדיוק התחלנו להתקדם בשוק ולמכור, ואז התחילו הנפילות הגדולות בהיי-טק. באחת הכתבות שכתבו עלינו, פה בארץ, נאמר שקומברס קנתה את התוכנה של ביזנס ליירס כדי להיערך לפיטורים המוניים".
באירופה איימה כתבה ברוח הזאת לחולל משבר ביחסי העבודה ברחבי דרום גרמניה. "מכרנו את התוכנה לאחד היצרנים הגדולים בעולם לחלפי רכב", משחזר שי. "באותה תקופה החלו שם פיטורים. כתבת ראיינה אותי ושידרה ברדיו מקומי כתבה, שבה טענה שביזנס ליירס פיתחה תוכנה לפיטורי עובדים. בערב אני מקבל טלפון בהול מגרמניה. הופתעתי, כי אצלם היה אמצע הלילה. על הקו היה מנכ"ל החברה, שאמר, 'יש לי על השולחן איום בשביתה של כל איגודי העובדים בדרום גרמניה, ואני צריך תגובה מיידית'". בסופו של דבר, איום בתביעה נגד תחנת הרדיו הניב התנצלות רשמית והפרשה נרגעה.
ב-2003 נמכרה ביזנס ליירס לחברת נטגריטי האמריקאית, תמורת כ-50 מיליון דולר במזומן ובמניות, ותמורת התחייבות לתמלוגים על רווחים עתידיים. לאחר כמה חודשי חפיפה, שי עזב את החברה.
נטול דאגות כלכליות, הוא לקח לעצמו פסק זמן לחשוב. בנו, שלמד אז בבית ספר אמריקאי, כתב בחיבור שהוא חרד לראות את אביו יושב באפס מעשה בבית. באותה תקופה, רוב הגברים שהתאימו לתיאור "אבא בבית" היו עובדים מפוטרים, ולא אנשים שהחזיקו בבנק מיליונים בעקבות אקזיט. כשהתברר להורים מה מדאיג את הילד, הם זימנו אותו לשיחה והסבירו לו שהמשפחה לא בדיוק עומדת לחוות חרפת רעב.
השלב הבא בקריירה היה הסטארט-אפ הישראלי-אמריקאי וי-סקיור (V-Secure), שפיתח מערכות הגנה נגד חדירות למערכות מחשבים. שי נקרא לסייע לחברה למצוא את המשך דרכה, ובסופו של דבר הביא למכירתה שנתיים מאוחר יותר, ב-2005, תמורת 15 מיליון דולר, לרדוור - אותה חברה שייצג שנים קודם לכן.
"באותה תקופה, המשקיעים בחברה התלבטו. היא עברה תקופה של צמיחה מדהימה, והם לא ידעו אם עדיף למכור או להמשיך להשקיע בה. דיברו איתי בתור יועץ, כי התחום שבו היינו בביזנס ליירס השיק לתחום הזה, והכרתי את כל הקונים הפוטנציאליים, את האנליסטים, ואת הדמויות הפועלות בתחום. איך שהוא, מסיבה שעד היום לא ברורה לי, הפכתי מיועץ למנכ"ל החברה בתוך כמה שבועות".
מצלמה תלת-ממדית
בתקופה ההיא, כאמור, החליטו שי ואשתו לשוב לארץ. מלבד תחביב הספרות, שעליו בישר שי לרעייתו הספקנית, הוא הבין שכדאי לו לפתח קשרים נוספים כדי לעגן את עצמו חזרה בארץ, ואז "נוצר דיאלוג עם קיינן".
למרות שמה התנ"כי (כנען), לא מדובר כאן בקרן שחרתה על דגלה השקעות ציוניות או שגילתה בתחילת דרכה איזשהו עניין בישראל. זו קרן שנוסדה לפני 22 שנים, וששמה נובע מכך ששניים ממייסדיה גרו בניו קיינן ("כנען החדשה"), קונטיקט. רק עשרים שנה אחרי ההקמה הם החלו לפעול בישראל. "הרציונל היה שבישראל יש טכנולוגיות מרתקות", מסביר שי, "וקיינן תמיד רק צפתה בהן מרחוק. כאשר השקיעו בי ובביזנס ליירס, בעצם השקיעו בחברה שהמנכ"ל ושההנהלה שלה יושבים בארצות הברית, ושיש לה מו"פ אי-שם מחוץ ליבשת, בישראל. כמו שיש חברות שיש להן מו"פ בהודו, בסין או בכל מקום אחר".
הפעם הכוונה הייתה לאתר את החברות ואת ההזדמנויות לפני אחרים במגרש הבינלאומי. "אבל אך ורק את הדברים שמתאימים לנו כקרן הון סיכון בינלאומית שיש לה פרספקטיבה רחבה", מבהיר שי. "אז מצד אחד זה פחות מלחיץ, כי אני לא חייב להשקיע סכום מסוים. מצד שני זה מאוד מלחיץ, כי כל חברה שאנחנו משקיעים בה פה מתחרה על אותו כסף שחברות בעמק הסיליקון או בהודו (קיינן פתחה גם שלוחה בהודו) מתחרות עליו".
עד כה, השקיעה קיינן פרטנרס בשש חברות ישראליות. האחת, שבה השקיעה לפני שנה וחצי, היא אנטריג (N-trig), המפתחת תוכנה למסכי מגע שמאפשרת הפעלה ב"מולטי טאץ'" - כמה אצבעות במקביל, או עט מגע. אלה מסכים שעשויים להפוך בשנים הבאות לסטנדרט במחשבים ניידים ובטלפונים סלולריים.
"אנטריג חברה מרתקת", אומר שי, "במובן הזה שיש לה קודם כול טכנולוגיה יוצאת דופן, ודבר שני שוק שהוא ענק. זו אחת החברות היותר משמעותיות מבין הסטארט-אפים בישראל. מצד שני, אני חושב שהיא חברה בסיכון נוראי. היא בטח לא מתאימה למשקיע שמרני".
למה?
"זו חברה מאוד יקרה, מאוד תלויה בתנודות השוק. למשל עכשיו, בגלל המשבר העולמי, יש ירידה משמעותית במכירת מחשבים בכל בעולם, ואנטריג עלולה להיפגע. למרבה המזל, השוק הספציפי שאנטריג נמצאת בו, שוק מסכי מגע, דווקא נמצא עדיין בעלייה. החברה מתקדמת מצוין, יש לה עלייה מאוד משמעותית במכירות, אבל עוד לא קמה חברה בישראל שהייצור שלה היה כל-כך מורכב, ומתבצע בכל-כך הרבה מקומות: בטייוואן, ביפן, בסין, באירופה, בארצות הברית. כשהשקענו בה הבנו שאנחנו משקיעים בחברה שכדי להצליח, היא מוכרחה להיות חברה גדולה. כי כשיש לך לקוחות כמו HP או דל, לא מעניין אותם שאתה סטארט-אפ או שקשה לך; אתה חייב לעמוד בסטנדרטים, באספקה ובתנאי תשלום כאחד הענקים".
חברה נוספת בתיק של קיינן היא פריים סנס, המייצרת שבבים למצלמות תלת-ממדיות. "זו מעין חזרה לעתיד", אומר שי. "הרעיון מאחורי המוצר הוא שמחשבים, טלוויזיות ומוצרי אלקטרוניקה 'יסתכלו' עלינו ויבינו מה אנחנו רוצים". כיום הדבר היחיד שמתקרב לשימוש הוא קונסולת המשחקים Wii, שבה התוכנה מניעה דמויות על המסך לפי תנועות חיישן שמזיז השחקן. פריים סנס שואפת לשלב הבא - עולם ללא שלטים בכלל, וכל מי שרוטן לפחות פעם בערב איפה לעזאזל השלט ידע להעריך את ההבדל.
"את תעמדי בסלון שלך ותניפי יד", מעניק שי הצצה לחיי התרבות העתידיים שלנו, "והטלוויזיה תבין אם את רוצה להעביר ערוץ, להגביר או להנמיך את הווליום, או להגיד לבעלך שיכין לך קפה".
איך הוא ידע למה אני מתכוונת בשפת הגוף שלי?
"הטכנולוגיה כוללת ניתוח אלגוריתמי של התנועות, בתלת-ממד. היום יש מצלמות תלת-ממד משוכללות, אבל הן עולות 50 אלף דולר ולא מיועדות לצרכן הביתי. פריים סנס מפתחים שבב שעולה כמה דולרים ושנותן הכול בטכנולוגיה מינימליסטית".
יו"ר החברה היא אורנה ברי, אושיית היי-טק מהוותיקות בישראל, והיא עוררה את עניינן של חברות נוספות, כג'נסיס וכג'מיני. כרגע מודגמת הטכנולוגיה בכמה מכשירי אלקטרוניקה צרכניים, והחברה נמצאת בתהליך מסחרי עם לקוחות אחדים מתחום הצרכנות האלקטרונית.
חברה נוספת היא Live-U, המאפשרת העברת שידורים חיים, לטלוויזיה ולאינטרנט, על-גבי קווים סלולריים ורשתות תקשורת אחרות, ללא צורך בתשתית ייחודית. כדי להסביר את משמעותה של הטכנולוגיה הזאת משתמש שי ברכבי הלוויינים של רשתות הטלוויזיה - ואנים גדולים שמחירם 200 אלף דולרים, עלות דקת שידור מגיעה ל-20 דולרים, והרכבים זקוקים ל-45 דקות הכנה. המכשיר של Live-U נישא כמו תרמיל גב, שוקל כמו מחשב נישא, ומוכן לפעולה מיידית. מחירו כ-2,500-3,000 דולר, ועלות דקת שידור עומדת על 15 סנט. NBC כבר השתמשו בו כדי לשדר מעזה, וכדי ללוות את מסעו של אובמה ברכבת מפילדלפיה לוושינגטון. גם ערוץ 10 השתמש לאחרונה בטכנולוגיה במהלך ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון.
השקעה אחרת היא ב-39Peer, המשתמשת בטכנולוגיה של זיהוי טקסט שפותחה באוניברסיטת בר-אילן, כדי להצמיד פרסומות לתוכן באינטרנט. המנועים שעושים זאת היום עובדים על-פי איתור מילים, ולעתים קרובות יוצרים טעויות מביכות. שי מביא כדוגמה את המטוס שנחת על נהר ההאדסון: צמד המלים "מטוס" ו"מים" גרם לכך שהפרסומות שהוצמדו לדיווחים היו של שיט תענוגות ונופשונים. לא בדיוק הלך הרוח שידיעה כזאת משרה עליך. לעומת זאת, אומר שי, היו לא מעט חברות ביטוח שהיו שמחות להצמדה אוטומטית לכמעט-אסון מהסוג הזה.
פיר 39 משתמשת בטכנולוגיה מורכבת, שמאפשרת לה לפענח באופן חכם יותר גם את הטקסט וגם את הלך הרוח הנלווה אליו. שתי החברות הנוספות הן אנסטורג', המייצרת תאי דלק עתידיים ושאמורה לחולל מהפכה בתחום שימור האנרגיה, ואפישנט פייננס, שמספקת שירותים טכנולוגיים בתחום הפיננסים.
"נתתי לא מזמן הרצאה בפורום מסוים הקשור לחינוך", אומר שי, "ושאלתי לכמה אנשים שם יש חלום. כצפוי, שליש מהאנשים אמרו שיש להם חלום שהם עובדים עליו, וכל השאר היו כבויים. אנשים בני 50-30, שמרגישים שכל החלומות שלהם כבר מאחוריהם. אמרתי להם שאני נמצא היום בסביבה של חולמי חלומות - היזמים. סטארט-אפ זה הדבר הכי הזוי שיכול להיות, ללכת נגד כל הסיכויים, להקים דבר שרוב הסיכויים הם שלא יצליח. חייבת להיות שם יכולת לחלום, וגם משהו שבוער בעצמותיך".
במעבר שלך מיזמות להון סיכון בעצם ויתרת על החלום. אתה לא רוצה לחזור ליזום?
"קודם כול - כן. זה בטח חלום שהייתי רוצה להגשים. אבל כרגע אני בשלב שבו אני נהנה לעשות דברים אחרים. למשל להוציא ספר. זה חלום קטן - לא לשנות את העולם. אבל כנראה בער בעצמותיי להגיד משהו".