אלפים הגיעו לחגוג עם "תיסלם" את יום הולדתה ה-30. אלפים ולא המונים ופחות, כך נראה לפי השטח שגודר לקליטת הקהל, מהכמות שציפו לה מארגני האירוע הנוסטלגי, שנערך בגן האמנות שבמוזיאון ישראל, במסגרת מופעי פסטיבל ישראל בירושלים.
גיל הצופים הממוצע בקהל היה 40, ובמעלה הגן, על יד הפסל הגדול, אף נצפו מקפצים מספר זוגות בעשור השישי לחייהם, שברוח הזמן ההוא והתקופה ההיא בחייהם, אולי גם עישנו חשיש בבית, כהכנה למסיבה-בה.
מסע אחורה בזמן לעולם יהיה כחרב פיפיות - החזרה המיוחלת לנקודה שממנה נולד געגוע עז וממושך, עלולה לגלות, למרבה המבוכה, כמה אידיוטים היינו באותה נקודה ממש.
איך לא הרגשנו בחוש שמילות השירים ("לפני שהכרתיה הייתי כל יכול / בעיר אז הסתובבתי גאה כתרנגול... תנו לי תנו לי רונק'נרול") ממוקמות במורדות הפזמונאות הישראלית ולא במרומי השירה העברית? האם כשצירפנו את "Dark side of the moon" לאוסף התקליטים, לא הבחנו כבר שהדיסטורשנים של "מעשנים ביחד" והמלודיה של "השריקה הזאת", אינן שיא היצירה המוזיקלית של תעשיית הרוק? ואיך זה שכשצפינו טרוטי עיניים בקולנוע פאריז בלד זפלין ב-"The song remains the same", לא ירד להכרתנו שאפשר, ולא בקושי רב, לחולל עם גיטרות דברים קצת יותר מורכבים ממה שעשו החבר'ה שלנו מתיסלם?
יזהר אשדות, דני בסן, צוף פילופסוף, יושי שדה, יאיר ניצני, סמי אבזרדל, עלו לבמה בחליפות שחורות (זה מרזה) והגישו 23 שירים, בסגנון המוכר מאז ובהרמוניית קולות מעוררת הערכה.
אשדות הוכיח שהקסם הילדי שלו, שהפיל נערות כשהיה בן עשרים, לא התפוגג ואפילו השתבח עם קריירת הסולו שפיתח, בסן הרשים בקול עמוק, נקי ועשיר שלא איבד מאומה ואולי אף השתפר עם השנים, והשתובב על הבמה בקיפוצים מיק ג'אגריים.
פילוסוף ושדה הצטרפו בג'סטות סטאריות עם הגיטרות והמיקרופונים שהיו מקסימות לכשעצמן והיתה בהן חיוניות ושמחה טהורה, אבל גם העידו באופן מכמיר לב על געגועים לבמה, לקהל ולאורות הזרקורים.
ניצני שברוב הערב קילדן בפינה השמאלית ונראה כמתחנן שנעזוב אותו באמ'שלנו, גנב את הבמה כשכל חבריו ירדו ממנה לשאכטה של לפני ההדרנים. הוא עלה לבדו והזמין להצטרף אליו בשירי המולדת ההרריים "פסגת הר הצופים" ו"מלכות החרמון". הציבור הצטרף, דרש בשאגות כתמורה את "האשם תמיד", ולא קיבל.
אולי קשה לניצני, ממרום מעמדו בתעשיית המוזיקה והבידור המקומית, להשלים עם כך שהוא זכור בעיקר בזכות שובבויות נעוריו: דמותו של "האשם" וחברות בלהקה שנולדה כתחליף היתולי לדיסקו "In the navy" של אנשי הכפר, וכאז גם עתה, מתאפיינת באיכויות של להקת הי"בניקים המדליקה ממסיבת סיום התיכון ותו לא.
מצד שני, והוא הרבה יותר מואר, בל נשכח שתיסלם הכירו לזירת המוזיקה בישראל את ה"גלאמר" של להקות רוק - זוהר שלא היה כדוגמתו עד אז להרכב מוזיקלי בארץ: להקה שיש לה מעריצים שמחכים לתקליט שייצא, שרוקדים לפני הבמה בהופעות ושיש לה אפילו יריבה-מתחרה (בנזין).
בהופעת האיחוד בירושלים, הנגינה הייתה סבירה ולא יותר, המלודיות שטוחות לכשעצמן ודומות זו לזו באופן משעמם והמלים נעו בין קוטב הבנאליה, במקרה הטוב לקוטב הטיפשי, במקרה הרע.
אבל מה? היה כייף, שלא לומר סבבה, שלא לומר תיסלם, חבר'ה, אחלה הופעה. גם אחרי שלושים שנה, בגיל חמישים ויותר, הוכחתם קבל עם וירושלים, שקונצרט רוק יכול להיות מהנה ביותר, למרות איכות בינונית של מוזיקה, נגינה ומלים.