בית משפט השלום בבאר-שבע קבע כי החסינות הדיונית המוקנית לשופטים מפני תביעות על פעולות שביצעו במילוי תפקידם חלה גם על שופט חוקר - למרות שתפקידו אינו שיפוטי "טהור" אלא שיפוטי וחקירתי כאחד.
אבי בן-הרוש הועמד לדין בגין גרימת מוות ברשלנות מכוח צו אישום שהוציא השופט החוקר יצחק יצחק מהשלום בתל-אביב. באמצעות עו"ד משה ענבר הוא תבע 300 אלף שקל מהשופט יצחק ומהמדינה, בטענה כי יצחק פעל תוך חריגה מסמכות ושקל שיקולים זרים, נוכח עמדת הפרקליטות שאין להעמידו לדין.
המדינה ביקשה למחוק את התביעה על הסף בגין החסינות השיפוטית שבפקודת הנזיקין. באמצעות עו"ד אביבה חצרוני טענה המדינה כי גם תפקיד שופט חוקר הוא שיפוטי, וכי אי-החלת החסינות תגרום לכך שהשופט החוקר יהיה נתון ללחץ ולחשש מפני היותו חשוף לתביעה אישית - ובכך תוטה החלטתו תוך פגיעה באינטרס הציבורי.
סגן הנשיא, השופט יעקב שפסר, ציין כי אמנם אין ספק כי הליך חקירת סיבות מוות שונה במהותו מתפקיד השופט המכריע בסכסוך בין צדדים. ואולם, "ואין בכך כל סתירה לאמור לעיל, מהוות פעולותיו של השופט כשופט חוקר בהליך החס"מ פעולות שהן בגדר תפקידו השיפוטי, כמשמעותו בסעיף החסינות. לכך התכוון המחוקק, זהו המצב הרצוי, וכך הם אף פני הדברים כפי שבאים הם לידי ביטוי בפסיקה הקיימת ובעמדותיהם של מלומדים".
עם זאת, שפסר סירב לדחות על הסף את התביעה נגד המדינה, וקבע כי "אמנם הענקת חסינות לשופט, תוך הותרת אפשרות לתביעת המדינה כשולחתו, עלולה אכן לפגוע בתכליתה של החסינות השיפוטית, שעה שמעשיו של השופט יעמדו למבחן במסגרת הוכחת התובענה". ואולם, לדבריו, לשון החוק מעניקה חסינות דיונית לשופט בלבד. המדינה תהא אחראית רק אם תוכח רשלנות רבתי ("במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד") מצד השופט. (ת.א. 5294/08).