"נולדתי וגדלתי בירושלים", אומר רנאטו יאראק. "הורי עלו לארץ מאיטליה ב-1939, כשהתחילו לחוקק שם את חוקי הגזע. את אבי לא הכרתי. אימי, לוצ'אנה, הייתה טיפוס מיוחד אריסטוקרטי וידוע בירושלים. היא הייתה עקרת בית שגידלה חמישה ילדים, שלוש בנות ושני בנים, שאני הצעיר שבהם. גדלנו ברווחה ובנוחות. הורי עזבו את איטליה עם רכוש רב שאיפשר לאמי לגדל אותנו בלי לדאוג לפרנסה.
"כילד נחשבתי לתולעת ספרים. הייתי ילד טוב שיודע להיות קצת שובב, אבל לא ממש פרחח. פה ושם קראו לאמי לשיחה בבית הספר. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי מאוד היסטוריה. היו תקופות שחשבתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה ובתקופות אחרות חשבתי ללמוד בלשנות, אבל בדיעבד אני מבין שמגיל מאוד צעיר התעניינתי במשפטים".
משפטים
"בתור ילד, בחופשות בית הספר, הייתי הולך לבתי המשפט במגרש הרוסים. כל בתי המשפט היו מרוכזים שם, עליון מחוזי ושלום, הכול היה קומפקטי, נוח וקטן, ומאוד אהבתי ללכת לשם לשמוע משפטים. אני זוכר את עוה"ד הגדולים של אז, שמואל תמיר ומיכה כספי, מופיעים בתיקים הגדולים. הסתכלתי עליהם בעיניים נוצצות. כשהייתי בתיכון הייתה שביתה ארוכה של מורים, שנמשכה חודשיים, ובאותו זמן בדיוק התנהל משפט אייכמן. אי אפשר היה להיכנס לאולם הדיונים, אבל הקרינו את המשפט על מסך ענק בטלוויזיה סגורה בבית העם, ואני ישבתי שם ימים שלמים. לאט-לאט הבנתי שאני אוהב את זה וחלחל בי הרעיון ללמוד משפטים".
המשך ביוגרפיה מקוצרת
"לאחר שנת התמחות בבית המשפט העליון, אצל השופט משה לנדאו ושנה אצל עו"ד שלמה תוסיה-כהן המנוח, חיפשתי את המשך דרכי. יום אחד פנה אליי צבי טרלו, שהיה אז מנכ"ל משרד המשפטים ומכר של המשפחה, והציע לי לבוא לפרקליטות. התייעצתי עם תוסיה-כהן שאמר לי 'מה שנה אחת יכולה להזיק? זו השתפשפות מצוינת. לך לשנה'. אז הלכתי לשנה ונשארתי 16 שנה. זו הייתה תקופה מאוד חיובית בחיי ואני לא מצטער על יום אחד שהייתי שם.
"התחלתי מתחתית הסולם. הופעתי בבית המשפט העליון בערעורים פליליים על חומרת העונש. הייתי מגיע עם ערימה של שישה-שבעה תיקים על פורץ שקיבל שלוש שנים, גנב שקיבל שנתיים, אחד שהרביץ וכל מיני תיקים שלא איתגרו אותי במיוחד. פה ושם היו גם כמה תיקים אזרחיים, ותיקים בתחום המיסוי, שהיו יותר מעניינים, אבל זה נמשך ככה, בלי עניין מיוחד, בערך 5 שנים. אחרי 5 שנים הציע לי מישאל חשין, שהיה אז ראש מחלקת הבג"צים בפרקליטות, להצטרף למחלקה. ב-1975 התחלתי לעסוק בבג"צים, הפכתי למנהל המחלקה ונשארתי שם עד לפרישתי ב-1986".
הדיון הראשון
"הדיון הראשון שלי היה בבית המשפט העליון, אבל באופן אבסורדי לא הרגשתי בו התרגשות בלתי רגילה. הכרתי את כל השופטים, בסטאז' עברתי שם מחדר לחדר והעברתי טיוטות, אז המקום לא היה לי זר.
"הופעתי בערעור שהגיש נאשם על עונש של חמש שנות מאסר שנגזר עליו. אני בקושי זוכר את התיק, אבל הערה אחת של השופט שמעון אגרנט, שהיה אז נשיא בית המשפט העליון, לא נמחקת לי מהראש. אני נושא אותה מאז במטען שלי. הנאשם טען מה שטען וכשהתבקשתי להשיב אמרתי 'אני חושב שחמש שנים זה לא הרבה'. אגרנט הסתכל עלי במין מבט מחנך כזה ואמר לי 'אי אפשר להגיד שחמש שנים זה לא הרבה. אדוני יכול לטעון שזה לא הרבה מדי, אבל לא שזה לא הרבה'. עברו מאז 38 שנים, אבל אני לא שוכח את המשפט הזה. זה נותן פרופורציות בחיים. יצאתי משם עם לקח לחיים".
הפרישה מהפרקליטות
"אחרי 4 שנים כמנהל מחלקת בג"צים בפרקליטות הרגשתי תחושת מיצוי מסוימת והחלטתי לצאת אל העולם הגדול. הייתה לי תחושה שאני את שלי עשיתי. הרגשתי צורך לנסות משהו אחר. מכיוון שאף פעם לא הייתה לי תחושה שאני מציל את העולם ממושבי בפרקליטות, לא הייתה לי שום טראומה כשעברתי לשוק הפרטי. כפרקליט, לא חשבתי שאני נציג האמת הצרופה עלי אדמות ולכן לא הייתה לי שום בעיה לצאת החוצה. אף פעם לא היה לי התסביך שיש לחלק מאנשי פרקליטות, שאני צריך לתקן את העולם משם, וגם לא האמנתי בגישה הזאת.
"חלק מהאנשים שסביבי נתנו לי תחושה כאילו ערקתי ואחרים בכלל הרגישו כאילו אני עומד להיעלם להם. זה היה מצחיק. אני זוכר שהופעתי בפני הרכב של שופטי עליון שאמרו לי שהם מאוד יצטערו לא לראות אותי מופיע יותר. אמרתי להם 'סליחה, אני לא מת ולא עוזב את הארץ. תרצו או לא - תראו אותי מופיע, אני רק אשב בצד אחר של אותו ספסל'".
בג"ץ
"יש לי ביקורת על בג"ץ ועל בית המשפט העליון בכלל, אבל לאו דווקא הביקורת הפופולארית שקשורה לסמכות שלו לבטל חוקים. יש אנשים שיגידו ששופטי בית המשפט העליון מתייצבים בלשכה, כל בוקר, עם רשימה 'איזה חוקים אנחנו הולכים לבטל היום'. בפועל, מה שביטלו עד היום היה פסיק של פסיק. העיקרון מפחיד אנשים, אבל היישום שלו מאוד-מאוד מצומצם. בית המשפט העליון עוסק יותר מדי בדברים שהם ציבוריים ופחות מדי במתן עזרה לאזרח שבאמת זקוק לו.
"בית המשפט העליון סופר עמוס ואנשים שמגיעים אליו משלמים את המחיר. בבג"ץ, שהוא ערכאה ראשונה ואחרונה, זה הכי בולט. פעם אדם היה מגיש עתירה לבג"ץ, מקבל צו על תנאי תוך 4-5 ימים ותוך שבוע-שבועיים כבר היה מופיע בפני הרכב שנותן לו פסק-דין. היום אדם מגיש עתירה ומתחיל מסע תגובות בכתב וכל מיני סרבולים ארוכים של ההליך. הוא יכול לחכות שנה ויותר, וזה לא חיזיון נדיר, לפני שהוא רואה שופטים בעיניים שלו. ואז הוא בא ורואה מולו שלושה שופטים שאין להם סבלנות, שמקדישים לו 5-10 דקות - ואופס, הוא כבר בפרוזדור, בזה זה נגמר. זו תחושה איומה. הוא שואל את עצמו 'זה מה שמערכת המשפט של ישראל יכלה להקדיש לי? חמש דקות?' הוא מתוסכל ומאבד אמון במערכת. ולפעמים יש גם תחושה שאם היו מתעמקים קצת יותר היו מגיעים לתוצאה אחרת. כשפועלים במהירות עלולות להיות טעויות בפסקי דין.
"מי שבא במגע עם המערכת יוצא עם תחושה שהמערכת לא מסוגלת להתייחס ברצינות הדרושה לקייסים שבפניה. פעם זה היה אחרת. השופטים היו שואלים 'מה עשו לך? מה לקחו לך? בוא נשמע, ואם לא היה צריך לקחת ממך, נחזיר לך'. היום השאלות הציבוריות עברו לקדמת הבמה, ותופסות יותר מדי זמן מהעיסוק של בית המשפט העליון. שישאירו את ה'ביקורת על המדינה' לטיפולם של גופים אחרים. שיקדישו יותר זמן לאדם שנפגע ושאין מישהו שיפתור לו את הבעיה. בית המשפט מקדיש פחות מדי זמן לאזרח שזקוק לו".
אלמלא הייתי עו"ד
"הייתי היסטוריון או בלשן. אם היו לי ידיים טובות, יכול להיות שהייתי אומן. אני מאוד אוהב אומנות, אבל אני מודע לכך שאני ממש לא מוכשר בזה".
