אם יש חטא תקשורתי חמור יותר מהתעלמות מהעניינים החשובים שעל סדר היום הציבורי, הרי זה כשמטפלים בהם בצורה מגמתית ושערורייתית, כזאת שמונעת דיון אמיתי. דוגמה טובה לכך ניתנה ב"אולפן שישי" עם כתבתו של עמנואל רוזן על סוגיית פינוי ההתנחלויות, כתבה שקשרה בין מה שהיה בעמונה, לבין מה שיהיה אולי בעתיד במקומות אחרים.
נקודת המוצא הייתה דווקא טובה. "אולפן שישי" ורוזן לקחו את המצלמה אל השטח, כהכנה ליום שאחרי "נאום בר-אילן". אבל כאן החלה הטעות. הניסיון לשוות לכתבה מימד אישי ומרגש, הוביל את רוזן אל משפחתו השכולה של איתי, חובש קרבי בחטיבת הנח"ל שהתאבד בעת שירותו הצבאי.
רוזן, בעזרת המשפחה, קישר ישירות בין מותו הטראגי של החייל, לבין מה שעבר עליו בפינוי המאחז הלא-חוקי בעמונה. מהתחקיר עלה כי ערב הפינוי, בעודו מוצב במחסום בקרבת מקום, הותקף הכוח שעליו נמנה גם איתי בידי מתנחלים.
הוא הותקף מילולית בצורה קשה, אחד מהם אף ירק עליו, אחרים קראו לו "נאצי". במכתב ההתאבדות שלו מנה איתי את התקרית כאחד הגורמים שהמאיסו עליו את החיים בעולם הזה, אך סיפר גם על חברתו שבחרה להיפרד ממנו. אין לי ויכוח עם הוריו השכולים של איתי שמעדיפים לראות במותו גם טרגדיה לאומית, ולא רק אישית.
יש בי כעס גדול על רוזן ועורכי היומן שהגדירו את המנוח "הקורבן הראשון של מלחמת האחים", למרות שאני מניח שכוונתם הייתה טובה: הם רצו להמחיש, באמצעות סיפור אישי מרגש, עד כמה רבה הסכנה במה שעוד צפוי לנו (כנראה) בקרוב, אבל מעדו בדרך.
לא צריך להיות בשמאל הקיצוני כדי לסלוד עמוקות מהדרך שבה מרשה לעצמו חלק מציבור המתנחלים לפעול נגד לובשי מדים, ולא צריך להיות בן בריתם כדי להתקומם נגד הטענה כאילו ידיהם שפכו את הדם הזה. טענה מוזרה מעט כדי לנסות ולקדם בעזרתה דיאלוג.
המצוקה כאם היצירתיות
יש לעיתים שמצוקה תקציבית מולידה פתרונות יצירתיים. ערוץ 10 החליט לחסל את מהדורת ערב שבת שלו וצמצם אותה לכדי "עיקרן תחילה": כתבה אחת בלבד, תחזית, והופ, אחרי עשרים דקות, אפשר להתפנות הלאה, למשל לגופי שידור שלוקחים את המחויבות הציבורית שלהם לצופים קצת יותר ברצינות, כמו ערוצים 1 ו-2.
אבל לפחות בשישי שעבר, מעז יצא מתוק: בניסיון להשיג חומר עיתונאי ולחסוך בעלויות, מפקיד ערוץ 10 מדי שישי מצלמה בידי "גיבור תרבות" אחד ושולח אותו לצלם כתבה. השבוע עשה זאת גדי טאוב שצילם את זירת ההתרחשות של ספרו "אלנבי", על דלפק של בר ברחוב אלנבי 40. אולי בגלל המתעד ואולי בגלל התפאורה, יצאה לערוץ 10 הכתבה המרתקת ביותר מבין כל כתבות המגזין בכל הערוצים בשישי החולף.
העובדות לא הפריעו לאושרת קוטלר
כשמנת הקצף הקבועה על שפתיה, בחרה אושרת קוטלר לסיים את מהדורת מוצאי השבת שלה כשהיא מגנה את התעלמות התקשורת הישראלית ממה שנראה כעיוות הדין במקרה של הלינץ' בשפרעם.
העובדה שערבים שעשו שפטים במחבל נתן עדן זאדה, מובאים למשפט, בעוד במקרים שבהם מחבלים-ערבים "מצאו את מותם" בנסיבות דומות מבלי שהוגשו כתבי אישום, קוממה את קוטלר, כנראה שבצדק.
אלא שהיא בחרה לתקוף את התקשורת שהיה לה חשוב יותר לעסוק בפרשת טופז. לדבריה, עליהם חזרה שוב ושוב, רק "הארץ" התייחס לעניין. זה היה קצת מוזר, שכן ביום שישי התייחס אחד העיתונאים המוערכים בארץ, נחום ברנע, לעניין בהרחבה בטורו ב"ידיעות אחרונות", כולל שיחה שקיים עם תושב העיר וציון העובדה שחלק גדול מתושבי שפרעם משרתים בצבא.
אבל למה להרוס ביקורת טובה עם העובדות? מבחינת קוטלר, גם פרסום זה "בעיתון של המדינה" היא סוג של התעלמות. *