רק לפני שבוע ימים כתבנו כאן באותו נושא ממש: "עוד לא נולד השופט שיערער על פסיקת אגף התקציבים - הערכאה העליונה באמת במדינת היהודים". כתבנו שחמישה שופטי בית המשפט העליון לא מדגדגים אפילו לאנשי משרד האוצר, אבל חמור יותר: הם גם לא מעניינים ממש את חברי הממשלה. הערכנו שאנשי האוצר ישפרו קצת את ההצעה שלהם, יישאו ויתנו עם השרים, והם מצידם יתיישרו בהתאם.
אומרים שבאוצר רואים רק דרך החור שבגרוש, אבל זוהי טענה מעליבה שמזלזלת באינטליגנציה של אנשי המשרד.
הקרב האמיתי על הוצאות המטפלת אינו על גובה התשלום שתישא המדינה, אלא על זהות מקבלי ההחלטות במדינה. מספיק שיש להם על הראש את אורי יוגב מחד ואת עופר עיני מנגד, פקידי האוצר לא צריכים גם חבורה של שופטים שתגיד להם איך לחלק את הכסף.
כאחרון הלוביסטים
על העובדה שמשרד האוצר הוא לא עוד משרד ממשלתי רגיל, אין חולק. הוא לא רק ממליץ על מדיניות תקציבית, הוא למעשה מעצב אותה וגם דואג להוציא אותה לפועל. הבעיה מתחילה כשמשרד האוצר הופך לקבוצת כוח לכל דבר, כמו אחרון הלוביסטים בכנסת (אם כי החזק שבהם). אנשי האוצר מנהלים סחר מכר עם שרים, מבטיחים מחד ומאיימים מנגד. הרבה מקל, קצת גזר.
אחד הכלים היעילים ביותר שנמצאים ברשות מנהלי תוכנית ויסקונסין הוא מימון גן ילדים עבור משתתפי התוכנית. בשיחות עמם הם מגדירים את הכלי הזה כמו "יד מושטת לאמא".
כל זמן שבתוכנית מחזיקים לאמא את היד ומאפשרים לה להשאיר את הילד בגן, היא יכולה ללכת לעבודה בראש שקט ומבלי לפשוט את הרגל. הבעיה מתחילה אחרי כמה חודשי עבודה, אז מרכז ויסקונסין נאלץ להפסיק לספק לאמא את המסגרת הנוחה.
"ככל שעוזבים לה מהר את היד, ככה גדלים הסיכויים שהיא תפסיק לעבוד", הם מסבירים לנו. זה בדיוק מה שעושה עכשיו הממשלה: בית המשפט הושיט את היד, והשרים משכו אותה בחזרה.