בנאום חכם אחד הוריד בנימין נתניהו את ברק אובמה מעל גבו. הוא אולי קנה לו אויבים חדשים בקרב נערי הגבעות והפוליטיקאים הימניים בקואליציה שלו, שממילא התייחסו בחשד לטוהרו האידיאולוגי, אבל בשביל מעצבי מדיניות החוץ בממשל, הניסוחים המחושבים של נתניהו בבר-אילן היו גלולת אספירין שעשויה לעמעם במקצת את יסורי המיגרנה האיראנית שלהם.
גדולתו של נאום זה, שמלכתחילה היה מכוון לקהל של אדם אחד בלבד - נשיא ארה"ב - נעוצה בעובדה שהוא ניתץ את כל הציפיות השליליות שנתלו בו. בוושינגטון, כמו בירושלים, היתה הערכה גורפת שנתניהו ינסה למרוח את אובמה ויועציו באמירות ריקות, חמקניות, נטולות מחויבויות, שידחקו את קץ פרימת התפרים הקואליציוניים שלו.
אבל ראש הממשלה סיפק לקהל היעד שלו מהות, ממשות. הוא דיבר תכל'ס. שם דברים על השולחן. הוא "נשבר" וזנח את "התנגדותו" לרעיון של שתי מדינות. הדרמה של מנהיג ישראלי שהתקפל תחת הלחץ של וושינגטון - זו הכותרת בכל הדיווחים על הנאום במדיה האמריקנית - והסכים להקמת מדינה פלסטינית, מעוקרת ככל שתהיה, מאפשרת עתה לאובמה לבוא לפלסטינים ולמדינות ערב ולדרוש מהם תמורה. ישראל שמה את הקלפים שלה על השולחן, אמר משקיף ישראלי מנוסה. עכשיו תורם של הפלסטינים ומדינות ערב. מה הם מוכנים להניח לפנינו? האם ייחשף הבלוף שלהם?
במילים אחרות: נתניהו איפשר לאובמה להמשיך להתקדם בערוץ הסכסוך הישראלי-פלסטיני בלי לבזבז הון פוליטי, תשומת לב וזמן יקר על עימותים עם בעלת ברית חשובה, עימותים שהיו מספקים לאויביו הרפובליקניים מספיק תחמושת כדי לעכב את התהליך, ואולי אפילו לדרדרו זמנית. נתניהו קנה זמן, אובמה קיבל זמן. שניהם זקוקים לו.
יש לראש הממשלה יסוד לקוות, שהסכמתו למדינה פלסטינית תתוגמל בגמישות אמריקנית מסוימת בסוגיה של הקפאת ההתנחלויות. דיונים בין ירושלים לוושינגטון בסוגיה זו מתנהלים בשבועות האחרונים כל הזמן, בשקט, בלי התלהמות, ביעילות דיפלומטית. הישראלים מקווים, לא בלי סיבה, שתימצא נוסחה שתאפשר "חיים נורמליים" למתנחלים שממלאים את מצוות פרו ורבו.
הגלולות המרות בנאום נשמרו לפלסטינים. מדינה מפורזת? הכרה בישראל כמדינה יהודית? שלילה אבסולוטית של זכות השיבה? אין אף נקודה בנאום שהאמריקנים, בממשלים קודמים, לא שמעו קודם לכן, ולרוב הנקודות ה"קשות" נמצאו תומכים בוושינגטון במרוצת השנים. הנשיא לשעבר ביל קלינטון העלה את רעיון פירוזה של פלסטין העתידית לקראת תום כהונתו, במאמץ לדחוף את המו"מ בין ישראל לפלסטינים. ואשר להכרזת נתניהו שירושלים תוסיף להיות בירתה הבלתי מפולגת של ישראל? אפילו סנטור אובמה עצמו אמר דברים דומים בוועידת איפא"ק בוושינגטון אשתקד (אחר כך הוא סייג את ההצהרה).
העובדה שדובר בית הלבן, רוברט גיבס, קידם אמש בברכה את נאום נתניהו והגדיר אותו כ"צעד קדימה" בלי להסתייג מהתנאים המגבילים שמנה ראש הממשלה, עשויה להצביע אם לא על הסכמה שבשתיקה לתנאים אלה, אז על הבנה שהם ילובנו במו"מ בין הצדדים.
לא רע בשביל נאום אחד. משקיף ישראלי בעל ותק אומר: "נראה שאנו עושים עבודה לא רעה מול הממשל הנוכחי". *