הלייקרס. החשש הכי גדול כששושלת מתפרקת היא השאלה כמה זמן ייקח לה לחזור ולבנות משהו חדש. לא מעט קבוצות מאבדות את זה בין-לילה, וממצב של אלופות סדרתיות הן מוצאות את עצמן מבלי יכולת לגרד אפילו כניסה לפלייאוף. לסלטיקס זה לקח 22 שנה עד שטעמו שוב אליפות. שיקגו בולס סופרת 11 מאז ימי ג'ורדן. יוסטון סופרת 16 שנים מאז ימי אולאג'ואן-סמפסון, והניקס כבר מזמן איבדו את הספירה ואת הכיוון.
כששאקיל אוניל החליט שנמאס לו מקובי בראיינט ומהשושלת שלקחה שלוש אליפויות רצופות (2000-2002), ולליגה נכנסו כוכבים כלברון ג'יימס ודוויין ווייד ובמקביל נבנו במערב כמה קבוצות חזקות מאוד (דאלאס, סן אנטוניו, פיניקס), היה ברור שגם הלייקרס החלו את הספירה לתוך האדמה.
לפני שנתיים החלו קולות הניפוץ הראשונים. הלייקרס השלימו עונה שלישית ברציפות מבלי שהצליחו לעבור סיבוב ראשון בפלייאוף, וקובי בראיינט החל עם צעקות ה"טרייד מי" המפורסמות שלו. אבל הלילה, שנתיים אחרי השפל, עם אותו מאמן, עם אותו קובי בראיינט, הלייקרס אלופים בפעם ה-15 עם ניצחון 1-4 בסדרת הגמר על אורלנדו.
מה הסיבה להתאוששות המהירה יחסית של הלייקרס? דבר אחד: קובי בראיינט. בשנים האחרונות אזלו כמעט לחלוטין הפרנצ'ייז פליירס. שחקנים שהרגישו שהסיכוי שלהם לקחת אליפות בקבוצה המקורית שלהם, החלו להעביר את עצמם ממקום למקום, ויתרו על כסף אם צריך, העיקר להגדיל בקצת את הסיכוי לאליפות. זה הצליח לקווין גארנט. קובי הוא אחד השחקנים האחרונים בליגה שמשחקים מעל 10 שנים באותה קבוצה (12 עונות הוא בלייקרס), ושמעולם לא לבשו מדים של קבוצה אחרת. עצם העובדה שתלה את הנאמנות שלו אך ורק בלייקרס, למרות שסביבו החלה תנועה של כוכבים, הכריחה את הבעלים של הלייקרס להעמיד עבורו קבוצה תחרותית גם אם המחיר יהיה ניפוץ של תקרת השכר. הלחץ שהפעיל קובי על הבעלים ג'רי באס הביא לקבוצה את פאו גאסול, מהלך ששינה את פניה של הלייקרס מקצה אל הקצה וסידר לה עתיד שקט יחסית במשך חמש שנים לפחות.
למרות שקובי הצהיר ערב המשחק המכריע שהוא רוצה לסיים את הקריירה בלייקרס, העניינים סביבו יהיו בקיץ מאוד מורכבים. החוזה הנוכחי לשנתיים הקרובות מבטיח לו 47.8 מיליון דולר. לבראיינט יש אופציה לוותר על החוזה ולהפוך לפרי-אייג'נט, ולממש חוזה חדש בלייקרס - חוזה מקסימום של 135 מיליון דולר ל-5 שנים. מבחינת הלייקרס, המשמעות היא שחוזה חדש לבראיינט, מעבר לזה שיעשה אותו מרוצה מאוד, יחנוק לה 40% מתקרת השכר לא ייתן לקבוצה שום אפשרות להחתים פרי-אייג'נטס משמעותיים בשנים הקרובות.
כסף ודומיננטיות. האליפות הזאת של הלייקרס נתנה דוגמה נוספת שקיים מתאם נמוך מאוד ב-NBA בין כמות הכסף שמשולמת לשחקנים לבין הצלחה במגרש. הלייקרס היא הקבוצה השמינית בליגה מבחינת ההוצאה על שכר שחקנים, והיא פגשה בגמר את הקבוצה ה-18 מבחינת גובה השכר. ב-NBA המתאם בין שכר לאחוז ניצחונות הוא בסביבות 0.15.
אבל יש דווקא עניין אחד שכן קשור לסעיף השכר. לארבע הקבוצות שמשלמות את השכר הגבוה ביותר בליגה (ניקס, דאלאס, קליבלנד ובוסטון) יש ב-20 השנים האחרונות אליפות אחת ביחד. כלומר, הטירוף והרצון של קבוצות להביא אליפות גורם להן להוציא עוד כסף על שכר שחקנים מתוך מחשבה שככה זה עשוי להצליח. אלא שהרעב הזה יוצר תהליך הפוך: הוא גורם לכך שהקבוצות הללו תקועות עם חוזים ארוכי טווח, יקרים מאוד, ולא יכולות להתחיל תהליך בנייה מחדש או לעשות תיקונים בסגל.
לגבי דומיננטיות, הקומישנר דייויד סטרן יכול להסתכל לאחור ולהגיד שהכל בסדר אצלו בליגה. כל המודלים הכלכליים שהוא מפעיל נועדו בסופו של דבר לייצר משהו אחד: שוויוניות. ובאמת, בכל השנים האחרונות אין קבוצות דומיננטיות. הזכייה של הלייקרס הלילה קבעה שבשמונה השנים האחרונות לא הצליחה אף קבוצה לשמור על התואר שזכתה בו עונה קודם לכם. בשמונה השנים האחרונות זכו בתואר חמש קבוצות; ולסדרת הגמר של הליגה הגיעו בעשור האחרון תשע קבוצות. כלומר, כמעט שליש מקבוצות הליגה הריחו מקרוב מאוד את תואר האליפות או זכו בו.
פיל ג'קסון. מאז האליפות האחרונה של פיל ג'קסון עם הלייקרס ב-2002 נשפכו עליו המון ביקורןת. שהוא לא מגיב, שהוא לא מתאים את עצמו לסגנון החדש ב-NBA וכו' וכו'. אבל השורה התחתונה של ג'קסון היא זאת: הוא רשם הלילה אליפות עשירית ב-NBA כמאמן, והשאיר מאחור את רד אאורבך האגדי, מי שנחשב לגדול המאמנים ב-NBA עם 9 אליפויות. ג'קסון השיג את 10 האליפויות שלו ב-20 שנים שהוא בליגה.
הנתון היותר מדהים הוא דווקא על על העניין שביקרו אותו: למרות שהכדורסל השתנה ללא הכר במהלך אותם 20 שנה, ג'קסון לא שינה את פילוסופיית המשחק שלו בגרוש. התקפת המשולש שניצחה לו את האליפות הראשונה ב-1991 עם הבולס, היא היסוד העיקרי לאליפות העשירית שלו שנרשמה הלילה, 18 שנים מאוחר יותר.