א. החטא ועונשו תא"ל משה (צ'יקו) תמיר הורשע במסגרת עסקת טיעון שבה הודה בעבירות שביצע. הוא לא שיקר בבית הדין הצבאי וניהל דיון קצר וענייני . הרושם המתקבל ממעשיו הוא של קלות דעת ופזיזות, לא של עבריין סדרתי שעשרות שנות שירותו בצבא רצופות בבעיות משמעת או חוסר אמינות.
יתירה מכך - השתלשלות העניינים מתחילה באינסטינקט מובן של אב המגן על בנו ואחריתה הוא המצב שנוצר. אין כאן תחכום, אין כאן שיטה - יש כאן טעות שמסתבכת והולכת. כדור שלג.
ניראה שלדייני הרוב בבית הדין היה סט של מסרים לאומה שאותו בחרו להעביר באמצעות העונש הדרמטי. נראה כי בנסיבות העניין גזר הדין החמור של השופט בדעת המיעוט הוא בבחינת די והותר.
המשמעות של הורדה בדרגה בעניין זה היא בפועל הורדה בשתי דרגות, שכן גלוי וידוע לכולי עלמא שאילולי תיק זה היה תא"ל תמיר יושב זה מכבר סביב שולחן המטה הכללי. עלינו לקוות שבית הדין לערעורים ישכיל לשקול באופן מאוזן ושקול יותר את המקרה של תא"ל תמיר. נראה כי חטאו אינו מצדיק גזר דין חריף ובוטה כל כך.
ב. החברים לנשק
בפסק הדין בעניינו של תא"ל תמיר מבקרים השופטים את מה שמכונה התייצבותם של סוללה נכבדה של קציני צבא לצידו באמצעות מתן עדות אופי. אף שהערות אלו הן בשולי הדברים (אוביטר) ולא בחלק האופרטיבי של פסק הדין (רציו) יש בהן כדי לשקף הלך רוח שגוי, מנוגד לערכי הצבא ורוחו.
ההערות מעידות על חוסר הבנה של ערכי הליבה של לוחמים ומפקדים בצבא.
בפקודות מטכ"ל או בחוק השיפוט הצבאי אין סעיף שעוסק ב"אחוות לוחמים" או ב"רעות" ולא בכדי. אלו אינם מונחים משפטיים, אי אפשר להורות על קיומם כשם שלא ניתן להעניש על היעדרם, אולם הם חלק מהותי ממערכת הערכים שמוליכה לוחמים לסכן את חייהם. במסגרת מערכת ערכים זו, מחלצים פצוע גם כשאתה מסכן את חייליך או חיי פקודיך ושואפים תמיד להיות האיש המופקד על המשימה המורכבת והמסוכנת.
הרמטכ"ל גבי אשכנזי, אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) משה קפלינסקי, התייצבו בבית הדין הצבאי לתת עדות אופי על לוחם מוערך מכח ערכים חשובים ומהותיים שערכם לא יסולא בפז. לא אגזים אם אומר שלוחמים ומפקדים במערך הלוחם, לא היו סולחים למפקדי הצבא אם בנסיבות אלו לא היו מתייצבים לצידו של תא"ל תמיר. אכן, לעתים יש נסיבות קיצוניות של קלון שבהן צריך להימנע מלתת עדות אופי גם לזכות לוחם מהולל, אולם האם סיפור הטרקטורון, הילד והנהג הן הנסיבות בהן מפקדי הצבא צריכים למנוע מעצמם מלהתייצב לצד חבר לנשק בעדות אופי?
ג. המפקד
במספר מאמרים שפורסמו בימים אלו מביעים פרשנים ו"מומחים" את ביטחונם בכך שאף אם תמיר יסיים דרכו בצבא, בצה"ל יגדלו מפקדים אחרים, טובים לא פחות. מולם עומדים דברים ברורים שאומרים על תמיר ועל הנזק שבהדחתו מיטב מפקדי הצבא בסדיר ובמילואים. דומני שברור על מי ניתן להסתמך.
איני מכיר את תא"ל תמיר, אבל אני מכיר את הדרך שעשה בצבא. אי אפשר לצבור את הניסיון המבצעי, המנהיגות והמעמד שרכש תא"ל תמיר בבתי הקפה בתל-אביב. הליכתו תהיה אבידה קשה לצבא ואין להקל בה ראש.
אשר לצה"ל - הלוואי שגופים אחרים בחברה הישראלית היו מנהלים הפקת לקחים ובודקים עצמם כמו צה"ל. אין צורך להדיח את תמיר (וזוהי בפועל משמעות גזר הדין של שופטי הרוב) כדי לוודא שהמסר שביקש בית הדין להעביר הופנם ויוטמע. *
הכותב הוא משפטן במקצועו, סא"ל (מיל.) ונשיא "אמץ לוחם"