ג'נסון באטון ניצח שישה מתוך שבעת מירוצי הפורמולה 1 העונה. עד העונה ניצח בקושי מירוץ אחד מתוך למעלה ממאה בהם השתתף. על המהפך הדרמטי בקריירה של הנהג, שמעטים שמעו עליו עד לאחרונה, אחראי ה"דיפיוזר" (מפזר אוויר בתרגום לעברית) שסיפורו מטלטל את עולם המירוצים.
הסיפור הוא על טכנולוגיה ומשפט. מסתבר שיכולת התמרון בשני עולמות אלה קריטי להצלחה על המסלול לא פחות מיכולת התמרון עליו. בתחילת העונה נכנסו לתוקף תקנות חדשות שנועדו להאט קצת את מהירות המכוניות. המהירות המופרזת במירוצי פורמולה 1 אינה רק סכנה בטיחותית, אלא מקשה על היכולת לעקוף, ומיעוט עקיפות מקטין את העניין במירוצים. בין השינויים שנדרשו הוא עיצוב מחדש של הדיפיוזר לפי מפרט טכני מסויים. כל הקבוצות בנו את ההתקן בדרך שציפו מהן - כך שיאט את המכונית. לעומתן, שלוש קבוצות - טויוטה, וויליאמס ובראון GP- בנו את ה"דיפיוזר" בדרך שדווקא הגבירה את המהירות. זאת על-ידי הגברת הדאונפורס (הכוח המצמיד, ההיפך מכוח העילוי) שמשפר את אחיזת הכביש ולפיכך גם את המהירות בסיבובים.
התוצאה היא ששני נהגי בראון, באטון ובאריקלו, מדורגים כעת ראשונים ומה שחשוב יותר - משפטני הקבוצה ניצחו בכל הערכאות מול ההתאחדות המוטורית הבינלאומית (ה-FIA), לאחר שקבוצות ה"דיפיוזר האיטי" כפרארי, ב.מ.וו והאחרות ניסו לפסול את שלוש קבוצות ה"דיפיוזר המהיר". הניצחון המשפטי של בראון יכשיר ככל הנראה את הניצחון הספורטיבי שלה.
מעניין הוא הלקח למשפטנים. רוב הקבוצות נתנו לתקנות פירוש חוקתי, ובנו את הדיפיוזר לפי תכלית התקנה שנועדה להאט את המכונית. לעומתן, שלוש קבוצות בחרו בפרשנות הלקוחה מהמשפט הפלילי: כל מה שלא נאסר - מותר. ואכן, לאחר שנקבע כי ה"דיפיוזר המהיר" שלהן אינו אסור לפי המפרט, הן שורפות את המסלול. בחלקן לפחות כנראה שגם לנהגים יש מה לתרום כאן.
אגב, מדוע האחרות לא מתקינות גם הן את הדיפיוזר המהיר? העניין מורכב, תרתי משמע. ההתקן הוא חלק אינטגרלי מהמכונית ותכנונה. הקרדיט מגיע למנהל האגדי של בראון GP, רוס בראון, האיש שבזמנו ניצח על הקריירה של שומאכר בפרארי. בראון הובא על-ידי קבוצת הונדה. הונדה החליטה לצאת מהעסק בתזמון שהתברר כגרוע ביותר, כי בראון שנשאר תפר קבוצה מנצחת, על מכונית מנצחת, עם נהג מנצח ועם ניצחון בהימור: על הדיפיוזר המהיר.