אם תשאלו את ג'יי פומרנץ, כדי להבין מה מניע אנשים במשבר הזה צריך לחזור אל התנ"ך. הכול שם, הוא אומר: ההחלטות החפוזות, החמדנות, הבריחה מאחריות, הטלת האשמה על אחרים. כבעל הסמכה לרבנות המתעמק במקורות חלק ניכר מזמנו, אפשר להבין את הלך מחשבתו.
פומרנץ כיהן רבע מאה כאחד מבנקאי ההשקעות הבכירים בעולם, שימש חבר בהנהלה המצומצמת של בנקרס טרסט, גלגל עסקות במיליארדי דולרים מדי יום, ונמנה עם ממציאי השימוש בהון העצמי של הבנק לצורך השקעות. כיום הוא גם אחד השותפים בחברת ניהול ההשקעות הגלובלית KCPS, המנהלת כמה מיליארדי דולרים ממשרדיה במגדלי עזריאלי התל אביביים. כשהוא מדבר על הממשק בין פסיכולוגיה, טבע האדם ועסקים, ומספר איך גילה שדירקטוריונים והנהלות יכולים להגיע להחלטות לא אחראיות שאף אחד מחבריהן לא היה מגיע אליהן לו היה לבדו, קשה שלא להיזכר כי במשך שש שנים היה חבר בדירקטוריון המדובר של בנק הפועלים. לפני כחצי שנה, זמן לא רב לפני פרוץ הסערה האחרונה בבנק, הודיע על פרישתו.
אנחנו נפגשים בביתו ברחוב כרמיה המפורסם בירושלים. בתקרה משולבים אדני פסי רכבת, והרצפה מרוצפת האבנים הירושלמיות הגדולות קיבלה את הכבוד הראוי לה ונשמרה כפי שהייתה. הבית הסמוך הוא המשכן הלא-מאויש של משפחת אולמרט. לאחר שהסיורים המודרכים במושבה הגרמנית מספקים את סקרנותם בהצצה בבית המפורסם, הם עוצרים ליד בית משפחת פומרנץ לשמוע את הסיפור הצמוד לו. כשאשתו לא בבית, פומרנץ יוצא אליהם, ופותח איתם בשיחה, ומספר על דייריו הקודמים, המסגר הטמפלרי של המושבה הגרמנית, שבנה את הבית, ולאחריו הצייר גוסטב באורנפיינד, שמת ב-1904 חסר כול, ושמאז ציוריו את נופה האוריינטלי של ירושלים נמכרים בסכומי עתק. כשאשתו נמצאת, היא לא מרשה להתרועע עם זרים. "היא יותר מופנמת ממני", הוא מסביר, "אני התגברתי במהלך השנים על המופנמות שלי".
מופנמות אכן אינה התכונה הבולטת של פומרנץ. מתולתל ועב שפם, הוא קוטע מדי פעם את דבריו שלו עצמו כדי לקום ולהסתובב בחדר, לדרוש תגובה מיידית מהמאזינים, או לשתף אותם באסוציאציה פרועה. שותפו, מקים KCPS, טל קינן, יושב ומביט בו מעט נבוך, כאשר הוא מרעיף עליו מחמאות, ונראה כמו היפוכו הגמור של שותפו המבוגר ממנו. בכלל, קשה לדמיין שני אנשים כה שונים כמו פומרנץ וקינן. האחד נלהב, מוחצן, "נרקיסיסט מכור לתשומת לב", לפי הגדרתו; האחר שקט ומאופק עד כי מפקדו בקורס טיס (שירת בצבא כטייס 16F) קרא לו פעם לשיחה, התלונן על ה"מנטליות האמריקאית" הסגורה שלו, וטען שחסר לו פלפל.
דרכם של השניים הצטלבה כשהיה קינן שותף מנהל בקרן הון סיכון גיזה, וכשפומרנץ היה במועצת המנהלים של אחת מחברות הפורטפוליו של החברה. קינן בא להתייעץ איתו אם להקים חברה: הוא זיהה הזדמנויות סביב ביטול איגרות החוב המיועדות, רפורמת בכר ופתיחת שוק ההון, וחשב שיוכל להקים צוות של ישראלים-חוזרים ושל עולים חדשים שצברו ניסיון וידע בבנקאות ובפיננסים בעולם. קינן מאמין ביכולתה של ישראל למנף את המשאב האנושי של הראש היהודי הפיננסי, וכמו שישראל הפכה בשנות ה-90 למעצמת היי-טק, הוא סבור שתוכל להפוך למעצמה של שירותים פיננסיים.
פומרנץ התלהב. אחרי כמה פגישות הציע לו קינן להיות שותף, ו"אחרי חצי שנה", אומר פומרנץ, "ביקשתי להגדיל את חלקי תמורת השקעה כספית". מלבד השניים, שותפים בקרן סנדר כהן ודיוויד שטיינהרט, בנו של הבנקאי היהודי מייקל שטיינהרט, שהיה אחד מ"בעלי המניות האמריקאיים" של בנק הפועלים, עד שבעלת השליטה שרי אריסון רכשה מהם את חלקם. כיצד מתחלקת השותפות בין ארבעת השותפים? פומרנץ וקינן לא מפרטים.
איך הנוף מהמנוף?
עד כה היו KCPS אלמוניים יחסית לציבור הישראלי, אם כי הם ידועים לגופים המוסדיים ולבנקים, שרבים מהם מנהלים דרכם חלק מתיק הנוסטרו (חשבון שחברה מנהלת עבור עצמה) שלהם. ממרומי הקומה השלושים במגדל העגול במרכז עזריאלי, הם מפעילים מוסד פיננסי בינלאומי הכולל קרן גידור, פרייבט אקוויטי, ותיקי השקעות של מוסדות ושל משפחות עשירות, ומספקים שירותי ייעוץ. מהיחידים שעונים בינתיים על ההגדרה של החלום הישראלי שדובר עליו לפני שנה, של מרכז פיננסי בינלאומי בציון.
לאחרונה החלו לתפוס תאוצה גם מעל דפי הכרוניקה העיתונאית הכלכלית, כאשר זכו במכרז קרנות המנוף, והם מובילים את אחת משלוש הקבוצות שאמורות לחלץ, בעזרה ממשלתית, חברות מאוגחות ואת בעלי חובן מצרה. רק לפני שבוע היו מעורבים, יחד עם קרן יורק, בניסיון השתלטות על גילת לוויינים, באמצעות הצעת רכש של 5%. כך, KCPS חתומה על הסכם הצבעה משותף עם יורק, המחזיקה בכ-20.2% ממניות גילת, כדי להשיג החזקה משותפת של 25%. קרן יורק גם מעורבת בהשקעה ב-KCPS עצמה, ובינתיים הצעת הרכש הקפיצה את ערכי מניות החברה מעבר לסכום הנקוב בה, אף שסביר שלא נאמרה המילה האחרונה בסיפור הזה.
לאחר עדכונים והתכווצות מסוימת, המנוף הישראלי מופעל על-ידי שלוש קבוצות, שיקבלו 25% מהמדינה, ואת השאר מהחברים בהן - מוסדיים שהתקבצו סביב המתחרים במכרז. המנגנון הוא כזה שבמקרה של הפסדים, המדינה היא אחרונה בתור, וכך נוצרת בעבור המשקיעים "רצפת הגנה" של 25%. "מעין מנגנון המזכיר את אג"ח המיועדות", אומר קינן. הקרן הראשונה שזכתה במכרז תנהל 2 מיליארד שקלים, ושתי הקרנות הנוספות, שאחת מהן היא זו שהקימה KCPS, ינהלו 1.2 מיליארד שקלים כל אחת.
לפומרנץ ולקינן נראה מכרז קרנות המנוף כהזדמנות גדולה. ממילא חשבו להיכנס לעולם החוב המשברי (דיסטרס), תעשייה מפותחת בעולם ובחיתוליה בישראל. הם חשבו שמערכת ניהול הסיכונים והצוות שלהם מתאימים להתמודדות עם סוג כזה של פעילות. הם גם מכירים את התחום: פומרנץ מושקע אישית ב-TALF, התוכנית הממשלתית האמריקאית המסייעת לשוק האג"ח, וכיוון שזהו אחד ממנועי הכלכלה האמריקאית היום, בתיק ההשקעות יש ל-KCPS הרבה עסקות סביב התוכנית.
"האוצר עשה כאן דבר מאוד מרשים", אומר קינן. "בזמן קצר הצליחו להנדס תהליך אלגנטי, שקולע ליעדים ספציפיים. קודם כול, יש הרבה היגיון בכך שהמנוף פתוח רק למוסדיים ישראליים: מי שחשוף לאג"ח, מי שיצטרכו אולי להסתפר, הם אלה שמן הראוי שגם ייהנו. כאשר רק הכריזו על המנוף, בנובמבר-דצמבר, פנה אלינו בנק בינלאומי וביקש לשים מיליארד שקלים לצורך העניין. לו אפשרו לשחקנים כאלה להיכנס, הם הרי היו נכנסים ובוזזים את השוק". יתרון גדול של התוכנית הישראלית על מקבילתה האמריקאית הוא ששם פקידי ממשל הם שמחליטים אילו תעשיות יזכו לחילוץ, ובכך מעוררים טענות על התערבות לא הוגנת בשוק.
ההשתתפות במכרז הזכירה לקינן "תרגיל בתורת המשחקים". מכרז מסובך, עם שבעה מתחרים, שלושים גורמים מוסדיים שרוצים מאוד להיות שותפים באחת הקבוצות המנצחות, וכמובן הממשלה. "כל מוסדי קבע את היעדים שלו, אבל לא הצהיר על היעדים כדי לא לחשוף אינפורמציה. זה היה תרגיל מודיעיני. למשל, אם היה גוף שוועדת ההשקעות שלו אישרה ללכת לרמת מינוף של עד פי 2.5 מהסכום, מובן שהוא רצה לשמור זאת בסוד, כי אולי יצליח לזכות בפי 2.4. או שהיו מוסדיים שהתחייבו ליותר מקבוצה אחת, כי לא ידעו מי יזכה, אבל זוהי התחייבות בלתי חוזרת, ולו שתי הקבוצות היו זוכות היה עליהן לעמוד בכל הסכומים שהתחייבו להם. קציני ההשקעות של הגופים המוסדיים לא ישנו בלילה מרוב דאגה וחישובים". KCPS עצמה, למשל, גייסה הכי הרבה כסף במכרז הראשון, אבל במגבלות מינוף שלא אפשרו זכייה.
יש המספידים כבר את המנוף, ואומרים שהיום, כשקל יותר לגייס אשראי, הצורך בו קטן.
קינן: "אין ספק שבשלושת החודשים האחרונים מרווחי האשראי הצטמצמו. אבל כפי שהבנת, אני חושב שזה יחזור שוב, שמספר החברות שיכולות לגייס אשראי יצטמצם מאוד".
כלומר, אתה בונה על זה שיהיה רע.
"לא הייתי מגדיר זאת כך, אבל אני חושב שננצל את כל הקרן".
לא רצים בראלי
לזכותם של אנשי KCPS אפשר לומר שהם נערכו למשבר הגלובלי. לחובתם יש לומר שהם נערכו לו מעט מוקדם מדי, והציגו תוצאות שמרניות למשקיעיהם כשאחרים חגגו. גם כעת, כאשר ה"ניו יורק טיימס" מפרסם שירי תהילה לקרנות גידור שהרוויחו ב-2009 25%, KCPS מראה תוצאות חד-ספרתיות בקרן הגידור שלה ("העיתון שכח להראות שב-2008 הם הפסידו 50%", אומר קינן המוקנט).
"זה יהיה אידיוטי להגיד שראינו מה שאף אחד אחר לא ראה", אומר פומרנץ. "מה שחשוב לומר זה שכולנו בני ערובה של מה שקורה עכשיו. העובדה שאינטלקטואלית את יכולה לחשוב על מה שיקרה בעתיד מאוד מנותקת מהפעולות שלך. אין שאלה שרוב העולם הפיננסי ידע במהלך הגאות שזה יסתיים, שנשלם על זה, שצריך להתכונן. אבל כדי לקחת את זה משיחה על ארוחת ערב לצעד מעשי, צריך להיות בעל מתודולוגיה שמשתחררת מהתלות במה שקורה עכשיו".
למה הכוונה?
"כמה אנשים הולכים למנהל התיקים שלהם ואומרים, 'אתה עושה יותר מדי כסף, אני חושד שמשהו כאן לא בסדר?' אולי 3% עושים זאת. אנחנו עושים זאת. אנחנו לקחנו את כספינו ממנהלים שעשו יותר מדי. אבל זה לא דבר טבעי. אתה לא צריך להיות חכם כדי לעשות זאת. אתה צריך להבין איך הטבע האנושי פועל".
התכוננתם למשבר?
"לא היה לנו ידע על העיתוי. מה יכולים לעשות כדי להתכונן לכך, כשידוע לנו שהעיתוי איננו ידוע לנו, ושאיננו רוצים להפסיד יותר מדי אם יתברר שטעינו בשנה-שנתיים. יש דרך להתכונן בלי לעשות את המקסימום. היו קרנות גידור שעשו מאות אחוזים כי 'הימרו' על משבר. אנחנו לא בעסק הזה. זה מסוכן מדי. אבל אנחנו מוכנים לעשות פחות בזמן גאות כדי להיות מוכנים לשפל. כשכולם עשו 15% - עשינו 11%, אבל כשב-2008 הקרנות הפסידו 20%-40% אנחנו הרווחנו 4%".
המשקיעים לא באים בטענות על שאתם יכולים לעלות על הגל ולעשות להם יותר כסף?
קינן: "המשקיעים שלנו מכירים את הפילוסופיה שלנו, והם איתנו כי הם מסכימים לה. אבל יש לקוח מסוים, מוסדי גדול מאוד, שבדצמבר בשנה שעברה אמר לנו, 'אתם משוגעים אם אתם מחזיקים משהו חוץ ממזומן בפורטפוליו, אין לי סובלנות לספוג עוד הפסדים'. אותו אדם, לפני שבועיים, אמר לי, 'אני לא מבין איך אתם יכולים להרשות לעצמכם לשבת כאן ולא להיות מושקעים מאה אחוז'. ואני מודה שברוב המוצרים בראלי הזה לא עשינו כסף".
בכלל, קינן משוכנע שהראלי הנוכחי זמני וחולף, וצופה לשווקים ימים קשים. "המשבר הפיננסי שאנחנו חווים הכי דומה למשבר של 1929", הוא אומר. "אז, בין 1929 ל-1934, השוק איבד 90% מערכו. אבל במהלך התקופה היו חמישה ראלים של 30%. ואני בטוח שהאופטימיות חגגה, ושגם אז אמרו, הנה, יצאנו מהמשבר".
לא כולם מקבלים את ההקבלה ל-1929.
"למי שדוחה את ההשוואה לשפל הגדול, אפשר להביט ביפן בשנות ה-90. מדד הניקיי ירד עד תחילת 2002, במשך 12 שנה, ב-92%. מי שהיו לו 100 דולרים יצא עם 8. אבל היו לפחות חמישה-שמונה ראלים של 20% ויותר" .
למה אתה לא מאמין בהתאוששות?
"היסודות הכלכליים לא השתנו ולא ישתנו. האמריקאי הממוצע נהג לחסוך 0% מהכנסותיו. ב-2006, בשיא, הוא חסך 2%. מי שקנה אוטו או בית, קנה אותם בכסף שלא היה לו. כך שהכלכלה האמריקאית ב-25 השנים האחרונות צמחה על חוב. עכשיו, בבת אחת החסכונות עלו מ-0% ל-4%. זה חשוב וטוב, אבל זה מהווה השמדה של פעילות כלכלית. יש סימנים להאטה בקצב ההידרדרות, פחות אנשים מפוטרים, אבל האפקט של הפיטורים רחב בהרבה מההשפעה המיידית על המפוטרים. פי עשרה מהאנשים שפוטרו מתחילים להיערך לאפשרות שיאבדו את מקום עבודתם, ומגדילים חסכונות. זה עומד לפגוע קשה בצרכנות האמריקאית, והצרכן האמריקאי אחראי ל-20% מהתל"ג העולמי".
סיבה נוספת לפסימיות של קינן היא טכנית-סטטיסטית: "קו האמצע של הצמיחה העולמית עומד על 3%. עשרים שנה רצוף היינו מעל לקו הזה. צריך לקרות נס סטטיסטי כדי שזה יימשך. ולאורך זמן, השוק לא יכול לסטות מהכלכלה".
היו גם פאשלות
נחזור לפומרנץ, הססגוני ורב הניסיון מבין השניים. 26 שנה, מ-1973 עד 1999, עבד פומרנץ בבנקרס טרסט. "זו הייתה קריירה נפלאה", הוא אומר, "אבל אני לא רוצה שתחשבי שכל הזמן הצלחתי. במשך השנים שם הייתי מעורב בשלושה אירועים מאוד חמורים, שבהקשרים אחרים יכלו להוביל לפיטורין או להתפטרות".
והם?
"ב-1986, סוחר שעבד עבורי פישל באופן רציני מאוד, והחברה הייתה צריכה לשערך מחדש את רווחיה. זה היה מקרה ידוע שפורסם בעיתונים ושהפך לקייס-סטאדי בהרווארד.
"ב-1994 הובלתי קבוצה שהפסידה הרבה כסף בשוק איגרות החוב, בעקבות משבר בשערי הריבית. לא הפסדנו אפילו קרוב למה שהרווחנו ב-1993, אבל אף אחד לא שואל אותך מה עשית עבורי בשנה שעברה, אלא מה עשית עבורי לאחרונה.
"וב-1998 - זה היה ב-17 באוגוסט, בשבע בבוקר, רוסיה הודיעה על אי-יכולה לעמוד בחובותיה ולשלם את איגרות החוב הממשלתיות המקומיות שלה. בן לילה הפסדנו 350 מיליון דולרים, ובסופו של דבר, כשהכול התייצב ושוקללה ההגנה של הגידורים שעשינו, הפסדנו 140 מיליון דולרים".
במשך השנים בבנקרס טרסט לקח פומרנץ פעמיים שנת שבתון, והגיע עם אשתו ועם הילדים לירושלים. שנה ישב ולמד תלמוד בבוקר ופרשנות וחומש אחר הצהריים. אחרי השבתון השני, בתחילת שנות ה-90, החליט שהוא לא מסוגל לחזור לעבוד במשרה מלאה. "כתבתי לבוס שלי ואמרתי, 5% ממני רוצים לחזור למשרה מלאה ולהיות מוערך ומצליח ולשמוע איך כולם אומרים שאני עושה עבודה נפלאה. 95% לא מוכנים לעשות זאת יותר לעולם. חזרתי לעבוד במשרה חלקית לשש השנים הבאות".
ב-1999 נמכר בנקרס טרסט לדויטשה בנק, ופומרנץ קיבל אפשרות לפרוש במעין "מצנח זהב" שהוצע לכל אחד מחברי ההנהלה המצומצמת של הבנק. פומרנץ החליט לנצל את ההזדמנות, ומצא את עצמו, לראשונה בחייו, נטול תעסוקה. "הייתי בן 49", הוא מספר, "היה לי מספיק כסף כדי לחיות, אבל עמד בפניי אתגר: במשך 26 שנה התעוררתי בבוקר והיו לי עניינים לטפל בהם ולדאוג בגינם. ביולי 1999 התעוררתי לריקנות".
הוא החליט לחלק את פעילותו לכמה קטגוריות: להקדיש זמן ולימוד כדי להתמודד עם תהיות שהיו לו על אמונה, לנהל עם משפחתו את עמותת ג'יי והדסה פומרנץ, כספי פרישה שהקדיש לצדקה. חלק אחר של כספי הפרישה הוא מנהל בחו"ל בשותפות עם בכיר לשעבר אחר בבנקרס טרסט. ובנוסף, כמעין תחביב, "לעשות משהו תלוי עסקים, אבל בלי הלחץ ובלי ההשלכות של להיות הבחור שאחראי, תוך שאני מוכן לוותר גם על ההטבות שמקבל מי שמנהל את העסק".
אז הוא ישב בדירקטוריונים, ביניהם שימש דירקטור בקרדן NV - חברה בת של קרדן הרשומה בהולנד - ובבנק הפועלים. אבל אם קיווינו לחלץ אמירה זו או אחרת על שנעשה בדירקטוריון המדובר ביותר בעת האחרונה, הרי שהתקווה התבדתה. ל-KCPS, שמנהלת חלק מכספי הנוסטרו של הבנק, קשרים עסקיים הדוקים עם בנק הפועלים, כך שקשה לחלץ מפומרנץ הרבה, מלבד מחמאות על החוויה הנפלאה שחווה כדירקטור.
אז למה פרשת?
"הדרישות הגלובליות מדירקטור במוסדות פיננסיים עלו מאוד במהלך השנים האחרונות. זה פגע באיזון של אורח החיים שלי כפנסיונר שעושה דברים פרטיים עם מעורבות עסקית מסוימת".
של מי האחריות?
פומרנץ גדל בוושינגטון די.סי, בבית דתי אורתודוקסי מודרני. "אני מהסוג שהחילונים אומרים עליו, 'הלוואי שכל הדתיים היו כמוך'", הוא אומר. בחדר שבו הוא מארח אותנו שני ארונות ספרים, האחד "יהודי" והשני מחקרי, קצת נצרות, פילוסופיה, המפגש ביניהם. עיני לא צדה ולו ספר כלכלי אחד. מלבד העובדה שמעטים המתעמקים בענייני רוח יכולים להרשות להם בית כזה, אין פה דבר שיסגיר כי מרבית חייו הבוגרים האיש עסק במסחר בניירות ערך ובמט"ח, ושבשיא הקריירה ניהל את כל מערך המסחר הגלובלי של בנקרס טרסט ואת הפעילות של הבנק במזרח אירופה.
נראה שהמקרא והפרשנות מעניינים אותך יותר מפיננסים.
"אני באמת לא כל-כך מתעניין בפיננסים, אבל אני מתעניין בהתנהגות האנושית כפי שהיא באה לידי ביטוי בעולם הפיננסי. יש מאבק מתמיד בחיים בין מה שאדם רוצה לעשות, בצד האינטלקטואלי, ובין הכוח הפנימי, הרגשי, שיגבר ושיקבע בסופו של דבר מה יעשה. כל זה נמצא בסיפור הראשון בתורה - האכילה מעץ הדעת. הניתוח המקובל הוא שזה סיפור על הפשע המקורי, הראשון, חוסר ציות לאלוהים. אבל אני חושב שהסיפור הזה מתאר את המצב האנושי: אלוהים אמר, אל תאכלו מהעץ הזה, ואדם וחווה אכלו. לא מפני שלא הבינו שאסור לאכול מהעץ הזה, אבל היו דברים אחרים שפעלו עליהם ועל התנהגותם.
"זו אמירה אחת על הטבע האנושי. אבל יש שם אמירה שנייה, הרבה יותר מהותית. אדם עומת עם השאלה למה פישלת? למה עשית את זה? במקום לענות, 'אני רק אנושי, טעיתי', הוא אומר לאלוהים, 'האישה שנתת לי פיתתה אותי'. כלומר, אתה נתת לי אותה וזו אחריותך".
ואיך זה קשור לעסקים?
"בואי ואספר לך סיפור. 1994 הייתה שנה של משבר איום בשוק האג"ח האמריקאי. ישבתי עם מנהל בכיר מאוד, שהיה כפוף לי בבנקרס טרסט, בעל מאסטר מאוניברסיטת פרינסטון, והוא אמר, 'הייתה לנו שנה נוראה, הפסדנו כסף, אני חושב שמגיע לי בונוס'. אמרתי לו, על מה אתה מדבר? והוא ענה, תראה, קודם כול, זה שהשווקים היו איומים - זאת לא אשמתי. שנית, התפקיד שלי היה לסחור בהון, ההון שאתה נתת לי. אתה אמרת לי שיש לי 100 מיליון דולרים לסחור בהם, אז זה שהפסדתי כסף זה לא אשמתי".
איזה מין מנהל היית?
"היו לי כמה ביצועים מצוינים במסחר, אבל אני לא סוחר מצוין. הכוח שלי היה שהבנתי איך פועלת הדינמיקה האנושית. למשל, שקבוצה של מנהלים או של חברי דירקטוריון יכולה לקבל החלטות שגויות שהיחיד לעולם לא היה מגיע אליהן לבדו. מתקיימת שם דינמיקה שמסירה ממך את האחריות האישית ואת המודעות העצמית. אם את מבינה את זה, ואת עובדת בתאגיד, את יכולה לנצח את השיטה".**