היתה קצת התלבטות אם להכתיר את ביבי כמנצח השבוע, או כמפסיד.
כנראה שבצדק.
בעיקר עמימות נותרה אחרי הנאום הדרמטי שהוא נשא השבוע באוניברסיטת בר-אילן. מצד אחד, אי-אפשר להתעלם מהסקרים שפורסמו בעיתונים לאחר הנאום, שהראו תמיכה גורפת לנתניהו.
לא רק זה: הושגה גם מטרה נוספת - אובמה קיבל מביבי את המינימום לו היה זקוק בשלב הנוכחי, כדי לפתוח צוהר קטנטן למשהו שבעתיד אולי יתפתח ל"תהליך שלום".
מצד שני, התקשורת שהושגה לאחר הנאום היתה, במקרה הטוב, פושרת.
באמצעי התקשורת הזרים לא התקבלו כותרות מאוד גדולות או מרכזיות. הן בעיקר היו לאקוניות. לא מריחות, לא מסריחות. בהתחשב במצבנו במדיה הזרה, ניתן אולי להכתיר את זה כסוג של הישג. והתקשורת המקומית?
היא כמובן חגגה את הנאום בכל דרך אפשרית, לפני ואחרי. פרשנויות מקיר לקיר, המון דעות מתוחכמות ואינטלקטואליות, אבל שום שורה תחתונה אמיתית. אם מנסים לדלות איזשהו חוט מקשר בין כל פרטי הלהג, אפשר אולי לומר שהאשימו את ביבי בכך שבעצם, לא אמר דבר. אבל האם התקשורת אמרה משהו שאפשר להסיק ממנו מסקנה כלשהי, או להתקדם על פיו?
גם לא. מרוב רצון של כל כך הרבה אנשים לבקר ולהישמע חכמים, בסוף גם לתקשורת אין שורה תחתונה ברורה. המון מילים, שמתוכם אין שום דבר שאפשר לקחת הביתה.
האם נתניהו נכנס ליותר מדי פרטים בנאום שלו, שבאמת מגבילים את היכולת לפתוח באיזשהו משא ומתן? ברור שכן. אבל זה עבד. עובדה שצמד המילים "מדינה" ו"פלסטינית" נאמר, והקואליציה עדיין עומדת על כנה. אבל נתניהו גם העלה סוגיה מאוד חשובה ברמה הבינלאומית, שלא ממש זכתה לסיקור או כותרות כלשהן באמצעי התקשורת החשובים בעולם. כשהוא אמר שהפלסטינים יהיו חייבים להכיר בישראל, נדמה שרק אנחנו שמענו את זה. כמה אנשים בעולם יודעים בכלל שמבחינת הפלסטינים אין לנו זכות קיום? הכותרת של תגובת נשיא מצרים שבגדול אמרה לנתניהו שלא יחלום, כי דבר כזה לעולם לא יקרה, התפרסמה רק אצלנו. את שאר העולם, זה כנראה לא ממש מעניין. אולי חלק מהסיבה לכך היא הקולות החזקים שנשמעים אצלנו, שזה בעצם לא חשוב. סוג של נון-אישו.
השיא היה המאמר של א.ב. יהושע ב"ידיעות אחרונות" אתמול, שאמר שביבי לא היה צריך לדרוש הכרה במדינת ישראל, כי זה יתקע את תהליך השלום. וואלה, למה באמת שלא נחליק את העניין הזה, וניתן לחבר'ה שאנחנו אמורים לעשות איתם שלום, להמשיך בשקט בהצהרותיהם שהם בעצם חותרים לכך שלא נהיה? ובאמת, אם אנחנו בעצמנו קוראים להשקיט את ההתייחסות האיומה הזו אלינו, אין סיבה שמישהו אחר בעולם יחשוב שזה חשוב.
אז המסר הזה, איכשהו, די פוספס. אבל מה לגבי מסרים אחרים?
הרבה קהלי יעד
אז זהו, שהנאום של נתניהו היה ארוך ומבוזר כי ניסה לרצות בלי סוף קהלי יעד, שלכל אחד מטרה שונה. ככזה, אין דרך שבה הוא היה מצליח להיזכר כמשהו עם שורה תחתונה מאוד ברורה.
לכן, השורה התחתונה האמיתית היא, שהניצחון או ההפסד של ביבי יימדד לאורך זמן. האם הוא יצליח לתמרן את דרכו בין חברי קואליציה תובעניים המאיימים לפרק את החבילה בכל רגע נתון, לבין הרצון השאפתני של אובמה לפתוח תהליך שלום בדרך חדשה? התשובה לשאלה הזאת לא תינתן אחרי שום נאום, טוב, חזק ומהפכני ככל שיהיה. היא תינתן רק אחרי מעשים אמיתיים.