זה נראה היה כאחד המאבקים הציבוריים הכי מבטיחים: מהלך שהחל בהרבה עקשנות והתמדה של עורכת דין אחת - ורד פרי, שדרשה ממס הכנסה להכיר בהוצאות הטיפול בילדיה כהוצאה מוכרת, ובליווי תמיכה ציבורית, זכה גם לתמיכת בית המשפט העליון.
האופוריה היתה גדולה, אך המציאות היומיומית טפחה על פניה של פרי ועל פני האמהות העובדות, כשהממשלה אישרה הצעה שבמקרה הטוב לא תואמת את רוח פסק הדין, ובמקרה הפחות טוב - מעקרת אותו מתוכן.
ברמה הפרקטית, ההבדל בין יישום פסק הדין לבין מה שאושר בממשלה, המבוסס על מתן נקודות זיכוי נוספות לאוכלוסיית האמהות העובדות - משמעותי.
על-פי הנתונים, מדובר ברמה הגבוהה, בהפרש של מאות שקלים למשפחה. ואולם ברמה ההצהרתית, הציבורית, ישראל פספסה כאן הזדמנות להיכנס רשימת המדינות המערביות שכבר מזמן מכירות בהוצאה הזו כהוצאה לייצור הכנסה.
ורד פרי קיבלה את שלה: על-פי פסק הדין, היא נהנית מהכרה בהוצאות הטיפול בילדיה שלה. אך לא לשם כך יצאה למאבק.
פרי כבר מזמן חדלה להיות אדם פרטי, אלא היא סמל המאבק הציבורי של האמהות העובדות כולן.
כעת המבחן הוא של חברי הכנסת: בכוחם להיטיב את מצבה של האם העובדת, לרמה שתשקף באופן תואם בהרבה את פסק הדין המהפכני, שבסך הכול תיקן עוול של שנים.