נשיאת העליון, דורית ביניש, דחתה בקשה לקיום דיון נוסף בפסיקה התקדימית (ע"א 2070/06), שקבעה כי שיעבוד צף הכולל תנייה מגבילה יגבר על שיעבוד קבוע מאוחר לו, רק מהיום בו נרשם השיעבוד הראשון במרשם השיעבודים שברשם החברות.
פסק הדין, שנכתב על-ידי השופטת דבורה ברלינר, עסק בפרשנות סעיף 169(ב) לפקודת החברות וסטה מ"הלכת בלס", בה נקבע כי השיעבוד הראשון יגבר מרגע שהוא נמסר לרישום.
עוד קבעה ברלינר באופן תקדימי, כי לצורך תחרות בין שיעבודים יהיה למרשם השיעבודים מעמד קונסטיטוטיבי (יוצר תוקף או זכות) ולא רק ראייתי-הצהרתי (על קיום הזכות), ולכן בעל שיעבוד מאוחר גובר על בעל שיעבוד מגביל מוקדם שנמסר לרישום אך טרם נרשם בפועל.
בבקשה לדיון נוסף נטען כי ההלכה החדשה פוגעת באינטרס ההסתמכות של נושים. היועץ המשפטי לממשלה, שהתייצב בהליך מכוח סמכותו בחוק, ואיגוד הבנקים, שביקש להצטרף לבקשה כ"ידיד בית המשפט", עמדו על הקשיים המשפטיים והאופרטיביים שבהלכה החדשה.
ביניש דחתה חלק מהטענות שהועלו בבקשה, ולגבי יתר הקשיים הנובעים מיישום ההלכה קבעה כי הם "אינם ממין הנימוקים שמצדיקים את קיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף".
כן ציינה ביניש כי ההלכה החדשה עולה בקנה אחד עם מגמת הפסיקה "לשים את הדגש על תכלית הפומביות של המרשם ולהעתיק את נקודת הכובד ממועד גיבוש השיעבוד אל מועד רישומו, בכל הנוגע לשיעבוד צף הכולל תנייה מגבילה". (דנ"א 9048/08).
