הקשבתי לשרי אריסון ביממה החולפת, שבה התברר שצפתה את המשבר הכלכלי, הצונאמי, השבץ המוחי של אריק שרון וקריסת המחשבים בבנק הפועלים; 24 שעות של "מדיטציה קבלית כה מלאה באור שאפשר לרקוד כל הלילה" - ולא מבין. לא לגמרי.
הכי מפתה לומר שאריסון, סליחה על הביטוי, התחרפנה לנו בשידור חי, בפריים-טיים של ערוץ 2, בראיון ל-"7 ימים", במסיבת עיתונאים מאורגנת היטב.
אבל אז אני מתבונן בפניה - ורואה בהם משהו אחר. אחר לגמרי. כשרן רימון, סגן עורך האתר הזה, חזר היום למערכת מראיון עם אריסון ל"גלובס TV", וידאתי איתו חשד שעלה בי למראה התמונות. כן, אריסון זרחה שם ונראתה נהדר. היא חייכה, נהרה על פניה והשמלה האפורה המבריקה הזו.
באותה עת התנוססה באתר "גלובס" כותרת שאיש לא יכול היה לקבל עליה מסר מראש. "שרי אריסון: "חודשים לפני הצונאמי באסיה ראיתי גל ענק שהורג אלפי אנשים".
היא? לועגת? לנו?
החליפו שרי באורן, אריסון בזריף - והרי לכם עוד ידיעה שנזרקת לפח ההזיות. אבל, לא. מאריסון אי אפשר, וממש אין צורך, להתעלם. הטוקבקיסטים הסתערו - אבל היא, מחויכת. מאושרת. שלמה לגמרי עם עצמה.
אני חייב לומר שזה קצת מבלבל, וכך מתעוררת לה מחשבת שווא: ומה אם שרי לועגת לנו יותר משנוכל ללעוג לה אי-פעם? הרי לה ארבעת המיליארדים - ולא לנו. הרי לה הבנק הענקי - ולא לנו. הרי לה היכולת לומר כל מה שבא לה, לעשות ככל העולה על רוחה - ואיפה אנחנו? אולי בעצם - הכי מפתה לומר, אלא מה - היא אישה אמיצה, ייחודית שפשוט לא סופרת אותנו, נמלי עמל קטנות ונטולות הילה שפסגת יצירתן האפשרית היא טוקבק של 12 שורות?
מלפפונים משוגעים
ואז, התבוננות נוספת. "זיכרון גורלי", ארנולד שוורצנגר. העולם הוא מקום משעמם, בעיקר בקיץ. אין ריאליטי, אין כדורגל עולמי - ומכורי האקשן בסכנת קריז. אמרגני מציאות אלטרנטיבית נחוצים כעת יותר מתמיד. מה עושים? עושים דודו טופז, עושים דני דנקנר, עושים שרי אריסון - ומחכים לשובם של "האח הגדול", "הישרדות", "המרוץ למיליון".
השעמום מניע את העולם. אין מנוחה, כי מנוחה היא מוות.
איך קורה, כפי שאריסון עצמה אבחנה, שכל-כך הרבה אנשים משתגעים? למה כולנו חיים כבר תקופה ארוכה בתחושה שהכותרות הכי הזויות שלא הצלחנו אפילו לדמיין, יהיו כותרות האמת של מחר? ומתי כל זה יירגע?
מסר מאריסון: בקרוב, הגאולה.
למה בעלת השליטה בבנק הפועלים מזכירה לי פתאום את ישו הנוצרי? אולי אנחנו צולבים אותה ממש ברגע זה? ואולי היא באמת תלך על המים?
אני חושב ששרי אריסון מרתקת, סיבה מצוינת לקום בבוקר, זרם של מחשבה מקורית, דווקנית. אישה-פרח. אני חושב גם, למרבה הצער, שאין מתאימה פחות ממנה לשלוט בבנק הפועלים. היא לא קוראת "עיתונות", אבל אם יקריאו לה את המשפט הזה שכתבתי כאן, אולי ידגישו אותו כך שתבין שזו בכלל מחמאה.
שלושה ציטוטים לקינוח
עוד משהו מציק לי.
- "אני מתעלמת מכל הרוע הנשפך על דפי העיתונות מגורמים חסרי שם שמרגישים מאוימים ממני... כשמדובר באישה חזקה שהצליחה, העיתונאים יצטטו רק תכונות שכל מיני מקורות קנאים בחרו בהן כדי לתאר אותי, ולא יציינו מילה על פועלי ועל הצלחותיי.
- "יש בי לוחמנות ואני לא אדם של 'רובריקות'. אני חושבת תמיד מחוץ לקופסה ולא הולכת בתלם, גם אם זה מעורר ביקורת".
- "עברתי הרבה חוגים וסדנאות... על מודעות, תורות המזרח, קבלה, ריברסינג , ניו אייג'. עברתי טיפול פרטני שעזר לי לצמיחה והתפתחות אישית, ופתח חסמים שהיו בי, רגשיים ופיזיים. זה עזר לי לעבוד על עצמי ולהאמין שאני ראויה ושווה, ורוצה טוב ועושה טוב, גם אם קורה לפעמים שאני טועה. אני מתחברת לאמת, לרגש, לישירות ולאותנטיות".
לא, לא. שלושת הציטוטים אינם, לשם שינוי, מפי שרי אריסון, אלא נאמרו דווקא על-ידי איריס דרור, שהייתה יד ימינה בקבוצת אריסון ונציגתה בדירקטוריון בנק הפועלים. לפני חודשיים וחצי בלבד (איך הזמן עף כשלא מקבלים מסרים) התראיינה דרור למגזין "ליידי גלובס", בראיון שנתפס כיום כאחד הטריגרים המרכזיים להתפקעות ורידי המצח של סטנלי פישר ורוני חזקיהו.
חודש בלבד לאחר מכן, "פרשה" דרור מכל תפקידיה בקבוצה. למעשה, היא פוטרה בבושת פנים, כששרי אריסון טורחת להזכיר, לכל מי שרק הסכים לשמוע, שהסיבה למהלך הייתה "אי התאמה לארגון". האמנם? בדיעבד, הראיון ל"ליידי" נראה דווקא כהזדהות מוחלטת עם הבוסית הגדולה.
מדוע פוטרה דרור? אולי כל חטאה היה בעיתוי, בהקדמת "לידה", ספרה החדש של אריסון; ביציאה המוקדמת בארון בזמן ששרי "האמיתית" עדיין הייתה בשלבי "היריון אישיותי" מתקדמים? במעין סטירת כנף מרהיבה של הפרפר (העתידי) לגולם?