בגיל 11 נאלצתי לבחור בין כדורגל וטניס. כדורגל היה (ונשאר) האהבה הראשונה שלי, אבל מה שהכריע את הכף היה שיחה עם מאמני שלמה צורף שהבטיח לי שאם אבחר בטניס הוא מאמין שאוכל להגיע לווימבלדון, באותו יום הבטחתי לאימי שיום אחד אגיע לווימבלדון וכשזה יקרה אטיס אותה, את אבי ואת אחותי כדי להיות שם. אין שחקן טניס רציני שלא חולם בילדותו לשחק בווימבלדון, המקדש ההיסטורי של הטניס. ולמרות שהטניס המקצועני השתנה באופן קיצוני ב-60 השנים האחרונות - המחבטים, המשטחים, הסגנונות, הטכניקה - דבר אחד לא השתנה: החשיבות והיוקרה של ווימבלדון.
בגיל 14 הגעתי לראשונה לטורניר כצופה וזכיתי לראות את שלמה גליקשטיין מנצח את ראול רמירז המקסיקני בחמש מערכות הרואיות על מגרש מספר 2 המכונה "בית הקברות". החוויה זאת הגדילה לי את התיאבון.
כעבור שלוש שנים, הגשמתי את החלום בקטן כשהתקבלתי ב-1984 לטורניר הנוער של ווימבלדון, בו העפלתי לסיבוב השלישי. מה שהדהים אותי יותר מהכל היה שחלק מאוספי הכדורים היו אנשים בני 30 פלוס, שהמקצוע שלהם היה איסוף כדורים. בעוד שבכל הטורנירים בעולם לוקחים ילדים חובבי טניס שיאספו כדורים, בווימבלדון מדובר במקצוע לכל דבר עם אקדמיה מיוחדת ללימוד רזי אסיפת הכדורים. יש תנאי קבלה נוקשים וזו נחשבת לעבודה יוקרתית עם הכנסה סבירה.
ב-1987 הצלחתי להיכנס לראשונה להגרלה הראשית בטורניר הבוגרים (כפי שצורף הבטיח לי בילדותי), וגם אני מצידי קיימתי את ההבטחה להוריי ולאחותי והטסתי אותם ללונדון. בימים שלפני הטורניר אין לשחקנים גישה למגרשים עצמם והם עורכים את האימונים במתקן סמוך לווימבלדון. ההזדמנות היחידה של השחקנים להתאמן על מגרשי הטורניר עצמו היא ביום ראשון, יממה לפני התחרות. לכל שחקן ניתנת שעה בודדת של אימון על המגרשים ה"בתולים".
כשהגעתי למגרש שהוקצה לי ראיתי לתדהמתי ששלושת השחקנים האחרים במגרש הם סטפן אדברג, מאטס ווילאנדר ואיבן לנדל. כנראה שהאימון עם השלושה עזר - כי ההופעה הראשונה שלי בטורניר התבררה גם כהופעה הכי מוצלחת שלי: בסיבוב הראשון גברתי על פטריק קונן הגרמני בשלוש מערכות חלקות לעיני הוריי הגאים. בסיבוב השני נחלצתי מפיגור 2-0 במערכות בדרך לניצחון מול שחקן קנדי בשם מרטין לורנדאו, ובאופן בלתי צפוי מצאתי את עצמי בסיבוב השלישי מול הנרי לאקונט שהיה בעשירייה הראשונה בעולם. כבר חלמתי על משחק באצטדיון מרכזי, אבל כמובן שמארגני התחרות לא התחשבו וסברו שמשחק בין ישראלי וצרפתי בלונדון לא שווה מגרש מרכזי או אפילו מגרש עם יציע, מה שהתברר כטעות. שובצנו למגרש מס' 5, מגרש צדדי ללא טריבונה, מה שגרם לצפיפות מטורפת במשחק בגלל מאות הישראלים והצרפתים שהתגודדו במטרה לצפות במפגש המסקרן.
מי שניצל את הצפיפות היה שלמה צורף, שישב ממש כסא לידי והעביר לי הוראות כל המשחק כאילו זה היה משחק דייויס. לרגע אחד קיבלתי מאמן צמוד נגד כל הכללים והחוקים. החלום שלי נגמר בסיבוב השלישי במשחק צמוד.