"קוראים לי ברודק ואני לא אשם. חשוב לי לומר את זה. אני רוצה שכולם יידעו", פותח ברודק את הדו"ח המצמרר שלו, אולי כתשובה לאוברשטורמפיהרר מקסמיליאן אואה שמתחיל את הווידוי הנורא שלו עצמו, במילים "אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה. אנחנו לא אחיך, אתם עונים, ואנחנו לא רוצים לדעת".
כמעט 70 שנה אחרי הניצחון על גרמניה הנאצית, ובהפרש של שנה זה מזה, נולדים בצרפת שני ספרים מאוד מנוגדים, שמאוד ממשיכים האחד את השני. שני ספרים שמנסים להבין איך "זה" קרה, ואיך "זה" יכול לקרות שוב. הראשון שנחת בישראל (ב-2008) על גלי השערורייה שעורר בעולם, היה "נוטות החסד" (כנרת-זמורה-ביתן) עב-הכרס של הסופר היהודי ג'ונתן ליטל הכותב מגרונו של קצין נאצי. בחודש האחרון (סוף מאי 2009) הגיע אל המדפים "הדו"ח של ברודק" (מודן) של הסופר והבמאי הצרפתי פיליפ קלודל המדבר מפיו של ניצול יהודי.
בניגוד לבומבסטיות ולתיעוד המדוקדק של הזוועות, שהביאו לכך שהוטחו ב"נוטות החסד" האשמות בפורנוגרפיית שואה, ברודק, הוא ספר מאופק. מאוד מדויק. מאוד נקי. הזוועה אינה המטרה, היא נמצאת ברקע, מרומזת, רק כדי להעלות שאלות גדולות ומטרידות על הנשגבות האנושית אל מול "הבנאליות של הרוע". ולא רק שאין כמעט תיאורי זוועות, אלא שבספר הזה לא נמצא מילים כמו "שואה" או "נאצים", לא "מחנות ריכוז" ואפילו לא "יהודים".
יש כפר שמיקומו הפיזי לא ברור, תושבים שמשתייכים לגזע ולאום לא ידועים, שפתם נשמעת גרמנית אבל גם צרפתית, ומחבר הדו"ח על המעשה הנורא שביצעו אנשי הכפר, הוא ברודק שחזר מהמלחמה אחרי שבמחנה שבו היה כלוא, היה ידוע כ"הכלב ברודק".
כשהקורא הישראלי מגיע בעמוד 23 למשפט "הם הכריחו אותי להסתובב סביב עצמי, לנבוח, להוציא לשון וללקק להם את המגפיים" - ברור לו לחלוטין במה מדובר, ואז הוא מתחיל ללקט עדויות להוכחת תחושתו שברודק כנראה יהודי, שהתקופה היא השנים הראשונות אחרי השואה, ושגיבור הסיפור הוא ה"אנדרר" (האחר) כמטפורה לנרדפותו של כל מי שהוא אחר. לפעמים התחושה היא אפילו שהרמזים ברורים מדי, אבל מדובר בקורא הישראלי המיומן בזיכרון השואה שצרוב בדי.אן.איי הקולקטיבי שלו.
גבולות המהות האנושית
בשיחת טלפון לביתו בנאנסי, מספר קלודל במבטא צרפתי כבד, כי הספר התקבל טוב בצרפת. טוב - זה אנדרסטייטמנט אופייני ליוצר המאוד צנוע הזה, כי הספר זכה להצלחה עצומה וזכויות התרגום שלו נמכרו לארצות רבות. "זכיתי בפרס החשוב Goncourt des Lycees, שגרם לי אושר גדול", הוא אומר.
זהו פרס שמוענק מטעם קוראים צעירים, וקלודל הוא היה חשוב במיוחד. "הרבה צעירים וסטודנטים אמרו לי - 'אהבנו מאוד את ספרך כי הוא מעלה שאלות רבות על הטבע האנושי'. בשבילי, תגובה כזאת של הצעירים (בני 16-17) כריאקציה לאי-האנושיות המתוארת בספר מאוד חשובה. העובדה ש'ברודק' מעלה אצלם שאלות, היא מאוד משמעותית".
*איך הגעת דווקא לשואה, הרי אתה לא יהודי?
אני חי בלורן (חבל אלזס-לורן - א.ס.), שבצפון מזרח צרפת, שהיה שטח מריבה בין צרפת לגרמניה ובו התחילו והתבצעו הרבה ממעשי האיבה. כילד הכרתי רבים שהיו קורבנות המלחמה, וזה גרם לי מאז ילדותי לקרוא ספרים רבים על המלחמה ובמיוחד על השואה. זה היה מתוך ניסיון לשאול איך זה יכול היה לקרות, איך יצור אנושי יכול היה להתנהג בצורה כזאת. ברומן הזה ניסיתי לחקור את גבולות המהות האנושית.
"אני חושב שכל אחד מהרומנים שלי הוא שאלה גדולה על המצב האנושי, ניסיון לגלות למה אנשים רוצים להרוס אנשים אחרים. הכפר הוא כמו מיקרוקוסמוס. כמו שהומרוס כתב על טרויה. היא עיר שמסמלת את האנושות כולה. וזה מה שאני ניסיתי לעשות".
לימד ספרות בכלא
קלודל, פרופסור לספרות צרפתית, כתב עד היום כשמונה ספרים (בעברית יצא לאור ב-2005 "הנשמות האפורות" שזכה להצלחה גדולה בצרפת וגם הוסרט) וב-2008 עלה "לאהוב אותך מאז", סרטו הראשון כבמאי ותסריטאי. מאחורי יצירתו מבצבצות תובנות של 11 שנים שבהן לימד ספרות צרפתית בכלא. שלוש שנים התדפק על דלתות הכלא עד שמנהל חדש למקום נתן לו את העבודה "כל אלו שהגיעו לשיעורים שלי היו מתנדבים", הוא מספר, "בשביל מורה, אלו תנאים אידיאליים".
במקביל קרא את הפילוסוף פסקל, שתפיסתו באשר לכפילות של הטבע האנושי - כחיה וכמלאך כאחד - חילחלה לתוך יצירתו הספרותית. "בכלא ויתרתי על כל דעותי על אנשים, על אשמה, על הצורך לשפוט את השני", הוא מסביר את השינוי שחל בו בזמן העבודה עם אסירים, "זה בלתי אפשרי לכתוב ספר כמו ברודק או 'הנשמות האפורות', או לעשות סרט כמו 'לאהוב אותך מאז', אם לא היית בכלא".
קלודל אוהב לברוא קהילות קטנות ומבודדות, להכניס לתוכן איזשהו גורם זר ולצפות בהתנהגותן. בכפר של ברודק זהו ה"אנדרר" שמגיע משום מקום, אין לו שם, וגם לא היסטוריה, וכבר בעמוד הראשון מרומז סופו: "אבל את כל זה לא אמרתי להם, כי לא רציתי לגמור כמו האנדרר".
*מי הוא האנדרר?
"יש הרבה אפשרויות להבין אותו; הוא יכול להיות בכלל כמו ברודק, הוא גם יכול להיות אנרכיסט. הדמות שלו מעוררת שאלות. היא חידתית. היא מאוד שלווה אבל מעוררת רגשות חזקים בקרב מי שפוגש בה. יש גם אפשרות שברודק בכלל יצא מדעתו והאנדרר קיים רק בדמיון שלו, כרוח, כצל, כפנטזיה... אני אוהב לשחק בין אפשרויות רבות להבנת הדמויות שלי".
*חוץ מ"האנדרר" המצאת מילים רבות בספר. למה?
"רציתי לעבוד עם הזוועה שלשפה האנושית אין יכולת לבטא. בלתי אפשרי לייצר שיח במקום שבו אנשים לא יודעים ולא יכולים להבין את המצב המחריד שעברו אנשים אחרים בשואה והשפה ענייה מדי כדי לבטא את הסבל האנושי. אז החלטתי למצוא שפה מיוחדת בשביל ברודק והלכתי על שפה שהיא מאוד קרובה לשפה הגרמנית. שיחקתי איתה. עשיתי עליה דיסטורשן. עניין אותי לבטא את הטקסט של ניצולי השואה. הרבה מהם לא אמרו דבר כי זה בלתי אפשרי לבטא במילים את הזוועות של מחנות הריכוז".
שי סנדיק, המתרגם של ברודק, מדבר בהתרגשות רבה על חווית התרגום יוצאת הדופן של ספר שבו מילים רבות בכלל לא קיימות, הן מומצאות. "חוץ מהמילים בניב הגרמני שהוא יצר בספר, יש הרבה מילים שהן לא צרפתית אפילו. הוא המציא אותן. חיפשתי במילונים ולא מצאתי, ודיברתי עם צרפתים ואף אחד לא הכיר, כולם אמרו לי אין מילה כזאת...".
*אז איך תרגמת מילים שאינן קיימות?
"בקטע שבו מתואר איך האנדרר מופיע לראשונה בציבור במסיבה שהכפר עושה לו, קלודל מתאר את התלבושת שלו, ובין היתר מזכיר "אבנטית" שזו מילה שלי. כי המילה בצרפתית פשוט לא קיימת. הוא המציא פריט לבוש ולשאלתי, אמר 'תעשה עם זה מה שאתה רוצה'. כיוון שהפסקה הולכת מכף רגל ועד ראש, והפריט הזה היה בדיוק ליד החגורה, החלטתי לקרוא לו אבנטית, כי הוא כנראה כיסוי לחגורה.
"אחד הדברים שמאוד ריגשו אותי במכתב שקלודל כתב לי, זה ש'כל ההחלטות נתונות לשיקול שלך. מבחינתי אתה הסופר בעברית. אני יכול לייעץ לך, אני יכול להסביר לך מה עשיתי אבל ההחלטה היא שלך. ואל תרגיש מחוייב אלי אם אתה חושב שמשהו לא נכון'".
"האפשרות לשואה נמצאת כאן תמיד"
קלודל חוזר בתשובותיו שוב ושוב על התפקיד של היצירה: "מאוד חשוב שהרומנים יטרידו את הקורא, כי לדעתי הם פתח או עין אל המציאות. ברודק אינו רומן היסטורי, הוא בן זמננו, כי בארצי ההתייחסות לזרים מאוד בעייתית, ובארצך גם. ובכלל שנים רבות שבמדינות מודרניות, ממשלות רוצות לסגור את הגבול ומשתמשות בפחד מפני זרים. רציתי להראות שזה מסדרון לרצח עם, ולתת אפשרות לקבלת האחר.
"השואה מראה את הצד הכי נורא והכי טרגי של המאה ה-20, רציתי לפתוח את העובדה שהאפשרות לשואה נמצאת כאן תמיד. היה רצח עם לפני אושוויץ, והיה רצח עם אחרי אושוויץ... כדי לא לחסום את הקורא מלהבין את זה, החלטתי לא להשתמש במילים כמו שואה או נאצים...".
*יש הרבה קווים מקבילים בין ספרך לבין הספר "נוטות החסד".
"לא קראתי את 'נוטות החסד'. התחלתי לקרוא ונדחיתי מהסגנון. הסגנון בצרפתית מאוד גרוע, ואני, כמו האנדרר אוהב לקרוא ספרים שכתיבתם באמת מקורית, כך שהרמתי ידיים בהתחלה. אני מעדיף לקרוא כתיבה על הניצולים או על האנשים שעברו את זה ולא על התליינים". *
שעת התה האפלה של הנפש/תמרה שרייבר
הגדולה בספר "הדו"ח של ברודק" היא שאין בו הפרדה בין האנושי למפלצתי, בין הנורמליות לבין השלדים בארון. מבחינת קלודל, המפלציות טמונה בנימיה העמוקים של הנורמאליות האנושית
זר הגיע לכפר מבודד. גורלו היה רע ומר. ידו של כותב שורות אלו לא הייתה במעל. הסכיתו! אספר לכם איך זה קרה. על שלד מלבין זה של ידיעה שאינה מסגירה דבר והיתממות חשודה בעליל, נבנה "הדו"ח של ברודק" מאת פיליפ קלודל - זוכה פרס "קונקור" הצרפתי.
מצילום הבזק הראשון של זירת רצח פסטורלי משליך קלודל את הקוראים לתוך עולם מעבדה: מקום ללא שם ותקופה הנטוע בקרקע המדושנת במיתוסים מודרנים. היא הייתה ארץ ככל ארץ ולה גבעות מוריקות וערים תוססות - ששדי ההיסטוריה העבירו אותה זמנית על דעתה. ארץ שבה חיו אנשים ישרי דרך שקברו ראשם בחול עד יעבור זעם. הייתה מלחמה ככל מלחמה - רחוקה ואיומה. הייתה אהובה - מגדלור של חיים ותקווה, וגם היו מחנות - אי שם מעבר להרי החושך.
"הדו"ח של ברודק" מתחיל בימים שאחרי מלחמה. ברודק, תושב הכפר שנישא משם בכנפיה חוזר אל אשתו ובתו ומנסה לשקם את נפשו הפצועה בקרב האנשים שהכיר כל חייו, וקיבץ פרוטה לפרוטה כדי לרכוש השכלה ולתעד תמורות אקולוגיות. הוא אינו מדבר על התקופה שבה ליקק את ידי אדוניו כדי להישאר בחיים. הוא אינו תוהה מדוע נפל דווקא עליו הפור.
בוקר צח אחד מגיע מבקר לכפר המבודד. ה"אחר" או ה"אנדרר" כפי שהוא קרוי בפי כל בחיבה הוא התגלמות של תרבות אבודה וזרה. תמהוני עדין נפש ובלתי מזיק בעליל. ברם, לא עובר זמן רב והכפרים הטובים מגלים כי אותו שוטה ססגוני עשה משכנו אצלם לתכלית איומה: מיפוי נופי המקום ההוא וציור דיוקנותיהם - בדיוק כפי שהם.
ברודק מתבקש לבצע טקס של טיהור באמצעות עדות: לכתוב דו"ח שיסביר את אופיו הבלתי נמנע של "הדבר שקרה" לזר וינקה את כולם מאשמה. הוא כותב שלושה: דו"ח רשמי-כללי, דוח סודי-אישי, ותיעוד מעשה הכתיבה ותוצאותיו.
לכאורה, מוביל אותנו קלודל בנתיב משולט ומתויר היטב - תמות שגורות כמו הפרט בימות מלחמה, טיבו של שיתוף פעולה, זיכרון והכחשה. אך עוצמתו של "הדו"ח של ברודק" היא במעשה המשותף לפרוטגוניסט ולבוראו - ההתעקשות הטורדנית שלא לכחד דבר. קלודל אינו מסתפק באיוורור הסדינים המנוקבים והצלבים הבוערים הספונים מתחת למיטות רבות מספור בכפר האוניברסלי. לא די לו בהוצאת השלדים מקברם ותלייתם בחלל התצוגה המיועד, מתויגים כראוי ומתורגמים לתגובה רגשית הולמת.
גדולתו של "הדו"ח של ברודק" היא בצעד הנוסף, קטן אך מסוכן, שעושה קלודל - שחזור מלא של פניהם האנושיות של אותם שלדים. ככל שרקמות חיות נערמות על עצמות, ככל שהמפלצת המיתולוגית הופכת לחמה ומוחשית, כך מתחזק ריח הפיגולים המטריד העולה מהבל נשמתה. כמו "האחר", מצייר הסופר דיוקן ריאליסטי של "נורמליות" שהרצחנות טמונה בה מעצם הווייתה.
חבל שקלודל לא אזר את האומץ להשלים את המסע בנבכי ההתודעה והחברה האנושית ב לי שיתפתה לנעוץ דגלונים אדומים במפת דברי הימים. לו היה מותיר את המעשים והאנשים עירומים מהקשרים היסטוריים, היה "הדוח של ברודק" ממשש במלואו את הפוטנציאל הגלום בו והופך לאבן הפילוספים האמיתית: יצירה מפרקת ומכוננת תודעה. *
הדוח של ברודק מאת פיליפ קלודל, הוצאת מודן, סדרה לספרות יפה, 276 ע"מ