הפילהרמונית מעלה בימים אלו סדרה בת מספר קונצרטים בניצוחו של לודוביק מורלו (Morlot), צרפתי צעיר שניצח בשנים האחרונות על כמה מהתזמורות החשובות בעולם.
מורלו עשה רושם טוב למדי: הוא בחור צעיר וסימפטי, עם שפת גוף עניינית ושליטה טובה בתזמורת. עם זאת, קשה להגיד שזה היה קונצרט מהסוג שמפיל אותך מהכיסא. אולי בגלל הרפרטואר, ואולי בגלל שמורלו הוא לא מסוג המנצחים הכריזמטיים שמשאירים אותך פעור פה.
הקונצרט נפתח ביצירה מודרנית של אוליביה מסיאן (Messiaen) בשם "העלייה השמיימה", יצירה סימפונית בת ארבעה פרקים בעלי אופי מדיטטיבי. למי ששונא מוזיקה מודרנית, אפשר לדווח בשמחה שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
זו דווקא מוזיקה מעניינת, לא מאוד דיסוננטית ולא מהסוג שמנסה להכעיס. מסיאן משחק בה הרבה בין קבוצות כלים ובין צבעים תזמורתיים, ולמרות האופי המדיטטיבי משלב גם חלקים יותר דינמיים. הפרק הרביעי, שבו מנגנים כלי הקשת בלבד, נושא אופי דתי עמוק במיוחד.
זו אולי לא יצירה לשמרנים, אבל היא גם לא מהסוג המעצבן שגורם לך לאבד סבלנות. בסך הכל טוב עושה הפילהרמונית בניסיונות האלו לרענן קצת את הרפרטואר, וזה דבר שצריך לעודד.
את החלק הווירטואוזי בקונצרט מילא הקונצ'רטו מס' 2 של ליסט, עם הפסנתרן הצרפתי ז'אן-איב טיבודה כסולן.
טיבודה (Thibaudet) מוכר מקונצרטים ומהקלטות כפסנתרן מצוין, והוא לא איכזב גם הפעם. הוא הציג צליל שהיה עדין במקומות הנכונים ומבריק באחרים, והפגין וירטואוזיות מושלמת כפי שדורשת היצירה הסופר-קשה הזו.
הבעיה היחידה הייתה עם המוזיקה. הקונצ'רטו הזה, לטעמי לפחות, די חלש. זהו מפגן מרהיב של וירטואוזיות וצבע, אבל מבחינת עומק הבעה הוא די ריקני ולקראת סופו גולש גם לפומפוזיות מיותרת. חבל קצת לבזבז את טיבודה על ליסט: יש מוזיקה יותר טובה בעולם.
חלקו המרכזי של הקונצרט הציג את הסימפוניה המפורסמת ברה-מינור של פרנק, שכתובה בשלושה פרקים. זה היה ביצוע יפה בסך הכל, פה ושם קצת צעקני מדי, שזרם היטב, אך לא השאיר רושם יוצא דופן.
לסיכום: מסיאן מעניין ולא נורא קשה; בקונצ'רטו של ליסט הביצוע יותר טוב מהמוזיקה; ופרנק סתם בסדר. קונצרט נחמד, אבל לא חוויה מרוממת נפש. *