בואו נבחן את "פרשת" סרקוזי מן ההיבט העקרוני. נשיא צרפת, או כל נשיא חשוב אחר, חושב שלא טוב היות ליברמן שר החוץ של ישראל. הוא יושב בפגישה עם ראש ממשלת ישראל, מה רוצים, שיסתיר מראש הממשלה את מחשבותיו? מה עדיף לנו - לדעת מה חושב הנשיא הצרפתי, או לא לדעת? והלא בשביל מידע כזה אנחנו מפעילים מוסדות כמו המוסד והמודיעין - והנה בא סרקוזי ונותן לנו את זה ברצון ובחינם. מה רע?
הכל ידוע מראש
בכלל, על רקע הביקורת נגד סרקוזי, אני לא כל כך מבין בשביל מה קיימות הפגישות הללו בין מנהיגי מדינות. יושבים שני המנהיגים בחדר - על מה ידברו? כן, בהחלט, עמדות, ניתוחים, שאיפות, על "המצב".
אבל ברוב הגדול של המקרים כל הדברים הנאמרים בתחומים אלה ידועים לשניים עוד לפני הפגישה ביניהם. הם יודעים מהעיתונות, מנציגיהם, מיועציהם. בדרך כלל הם יודעים מראש גם את השאלות וגם את התשובות.
אז מה הטעם לגרור ראש מדינה, על שלל הנוכ-שלאפערים, לפגישה שתוכנה ידוע מראש? בשביל שידקלמו את מה שידוע מראש? אני חושב שהטעם העיקרי שיכול להיות למפגשים כאלה הוא שהמנהיגים יכולים לומר בהם כל אשר על לבם ומחשבתם. בדיוק כמו שעשה סרקוזי.
הנשיא הצרפתי כבר הוכיח, גם בחייו האישיים, שהוא לא אדם קונבנציונלי. זה עושה אותו לאדם שאתה יודע איפה אתה עומד אתו. האין זה עדיף על פני מנהיגים שאומרים דבר אחד וחושבים אחרת? במקום לבקר את סרקוזי על כנותו, כדאי שכל המנהיגים יאמצו ויחקו אותה - אם אופיים מאפשר זאת, כמובן.
זה שוב הש"גריר
אף אחד לא סיפר לליברמן על התבטאותו של סרקוזי. ליברמן כועס על נתניהו שלא דיווח לו. גם השגריר הישראלי בפריז, שנכח בפגישה, לא דיווח, אז ברור שליברמן כועס גם עליו.
בתקשורת דווח שראש הממשלה הורה לשגריר לא לדווח. ראש הממשלה מכחיש. אז אולי נתניהו לא אמר לשגריר שום דבר, כטענתו, אבל אולי הוא אמר משהו לאחד מעוזריו שעשה את העבודה השחורה? האם זה הגיוני שהשגריר, על דעת עצמו, יסתיר מהשר שלו דברים שהיו מכוונים נגדו? בסופו של דבר נתניהו וליברמן כבר יסתדרו איך שהוא. מי שיאכל אותה בכל מקרה יהיה, כמו תמיד, הש"גריר. *