הונאה שהיתה חריגה מכל הבחינות הולידה גזר דין חריג מכל הבחינות. העובדה שהשופט העדיף את גזר הדין המרבי האפשרי משקפת את התרשמותו שמיידוף לא הלך עד הסוף בסיוע לחוקרים לפתור את הפאזל של ההונאה שלו, ובהתאם להיקף ההפסדים של משקיעיו.
אך כמות המיליארדים החסרים לא השפיעה בסופו של דבר על התוצאה. המדרגה העליונה של הנחיית השיפוט הפדרלית היא "מעל 400 מיליון דולר" במקרי הונאה כאלו. ב-14 מקרי ההונאה מאז 1999 שעליהם הצביעה ההגנה - שבהם גזר הדין הממוצע היה כ-15 שנות מאסר, סכום ההונאה לא עלה על מיליארד דולר.
מבחינת הקורבנות, התהליך של קביעת מי מקבל מה ומהיכן בקושי התחיל. הנאמן הממונה, ארווין פיקארד, שמטפל ב-8,800 תביעות, מגיש תביעות אזרחיות כדי להחזיר רווחים שחילק מיידוף. במקביל, ההחלטה הפלילית על הפיצויים נדחתה בהמתנה להמשך עבודת החקירה.
האבחנה בין הפסדים "אמיתיים" לרווחים מדומים היא תהליך איטי וכואב. יחד, משקיעיו של מיידוף מעריכים שהם הפסידו 65 מיליארד דולר. האומדן העדכני של הממשל להפסדים נטו - סך החשבונות שבהם הופקדו יותר כספים מאשר נמשכו - הוא כ-13 מיליארד דולר, והסכום הזה צפוי לעלות.
החיפוש אחרי מזומנים של אלו שגרפו רווחים מדומים כל עוד ההונאה התנהלה, ואחרי אלו שביצעו כמה משיכות, הופך כל משקיע לאויב של המשקיעים האחרים, אך זה הפיתרון היחיד. אותם מיליארדים שחולקו כרווחים מדומים הפכו כעת לתקופת מאסר שהיא פי 12 מתוחלת החיים של מיידוף. זה משאיר לו תמריץ קטן לעזור לנאמן לרדת לשורשי האמת. *