מבין תופעות הספסרות באמצעי ייצור, נראה שהסחר בעובדים התאילנדים הוא המטריד ביותר. הם נחשבים לעובדים המנוצלים ביותר במשק, עם שכר עבודה נמוך של 27 שקלים לשעה, ו-13 שקלים לכל שעה נוספת. רובם מתלוננים על הלנות שכר ממושכות, שבגינן הם מקבלים טלפונים מבוהלים מהמשפחה בתאילנד.
תופעה מכוערת במיוחד היא דמי התיווך שדורשים חקלאים מחברות כוח אדם המייבאות תאילנדים. העובד התאילנדי משלם בארצו למתווך כוח האדם 7-8 אלף דולרים, מזה הוצאות אמיתיות בסך 2,000 דולרים לכל היותר (טיסה, ויזה וביטוח). החקלאי דורש ומקבל מחברת כוח האדם כ-2,000 דולרים עבור התאילנדי, ואת השאר מקבל מתווך כוח האדם. כדי שתאילנדי יחזיר את החוב שיצר בהגעה לישראל, הוא צריך לעבוד את אדוניו החקלאי כשנה וחצי. התאילנדי הוא סחורה, כמו קרקע וכמו מים.
באותו זמן, החקלאי המקומי שמקבל מכסת מים וקרקע מהמדינה - בין אם הוא קיבוץ, פרטי, חווה או מושב - זכאי גם למכסת תאילנדים. זאת בתנאי שהוא באמת מקיים משק חקלאי ומנצל בעצמו את המכסות, ולא סוחר בהן. אם חקלאי מצליח לרכז מספיק מכסות קרקע ומים, הוא משתלט גם על מכסות של עובדים זרים, והתהליך הזה מתרחש כעת: בישראל נוצרת שכבת אוליגרכים חקלאיים, ששוכרים מחקלאים לשעבר מכסות קרקע, מכסות מים ועובדים זרים, והכול בניגוד לחוק.
וכך, הרב של מושב גדול בחבל אשכול, שאינו עוסק בחקלאות, השכיר לאחרונה את שלושת התאילנדים שלו לחקלאי אחר, תמורת 800 שקלים לחודש לראש תאילנדי. הרב עשה הנחה כיוון שמקובל להשכיר תאילנדי בכ-1,000 שקלים לחודש, בלי חשבוניות. רוב העסקות בשוק השחור של החקלאות נעשות במזומן, כשהממסד החקלאי מעודד למעשה את התהליך.
טובעים במספרים
קו פרשת המים סומן ב-2005, כאשר המדינה העבירה הקצאה מיוחדת לחקלאי הדרום בהיקף של שלושים מיליון מטרים מעוקבים מים שפירים - כמות זהה לצריכה הביתית השנתית של תושבי תל אביב, כולל מקלחות, שירותים, מדיח כלים וצחצוח שיניים.
שבע שנים קודם לכן, 1998 הייתה שנת ההתפרעות הגדולה של החקלאים. הם צרכו 1.36 מיליארד מ"ק מים, רובם שפירים, כפליים מהצריכה הביתית באותה שנה, או 63% מצריכת המים במדינה כולה. השינוי המתבקש התרחש ב-1999, בממשלת בנימין נתניהו. משבר חריף במשק המים וירידה קיצונית במשקלה של החקלאות בכלכלה הישראלית החדירו את ההכרה שמוכרחים לקצץ בהקצאת המים השפירים לחקלאים, ובתמורה להעניק להם פיצוי: הכרה במכסה היסטורית בסיסית שתהיה נוחה להם, לפי 1989, שנה שבה מכסות המים שלהם היו גבוהות.
יישום הקיצוץ התחיל בשנים 2000 ו-2001, אז כבר כיהנה ממשלת אהוד ברק. במקביל לקיצוץ בגובה כ-400 מיליון מ"ק, החליטה הממשלה ההיא על "מנת ברזל" של מים שפירים לחקלאות, בהיקף של 530 מיליון מ"ק. עיקר הקיצוץ היה במים לגידולי שדה, כמו תפוחי אדמה ופלפלים. בשנת 2002, בכהונת ממשלת אריאל שרון הראשונה, ניתן הפיצוי לחקלאים. האוצר, בהסדרים של החזרי מס, פיצה אותם בגין קיצוץ מכסות המים בסכום של 180-200 מיליון שקלים, כמעט רבע מיליארד שקלים במחירי היום. יש כ-13 אלף חקלאים פעילים, מתוכם כ-6,000 בדרום, כך שקיבוצי הדרום ומושביו קיבלו את עיקר הפיצוי - כולל חקלאים שכלל לא עסקו בחקלאות.
הנגב הצפוני ועוטף עזה הפכו פתאום לאזור אטרקטיבי לעשיית רווחים, משום שבאזור המרכז הואצו ההליכים להפשרות קרקע חקלאית, בזמן שבדרום יש נחלות גדולות - כלומר שילוב מבורך של מכסות מים, מכסות קרקע ומכסות תאילנדים לספסור. חקלאים עם מעוף ויוזמה הסתערו על תפוחי האדמה ועל הפלפלים, שני ענפים הצורכים הרבה קרקע ומים (ושסופגים ביקורת חריפה: כל פלפל שישראל מייצאת, "לוקח" איתו כמות רבה של מים שהשקו אותו, ושמיוצאים איתו אל מחוץ לארץ).
עושים ברז
בזמן שתושבי המדינה צריכים לחשב את זמן המקלחת, שכבה קטנה של ספסרים נהנית מכספים בניגוד לחוק, והמים זורמים וזורמים. מי שמנסה ללמוד את נתוני האמת טובע במספרים. דמיינו בניין מגורים עירוני שבו כל דייר זכאי למכסה שנתית של 120 קובים מים שפירים במחיר בסיסי מסובסד, אך מי שמתחשבן מול רשות המים הוא ועד הבית. בכניסה לבניין מותקן שעון מים אחד, כך שהעירייה מחייבת את הוועד בתשלום הכולל, ואילו הוועד מחלק את החשבון בין הדיירים לפי הצריכה בפועל ולפי המכסה שהם זכאים לה.
נניח שבאחת הדירות מתגוררת משפחה בת ארבע נפשות, הזכאית למכסה שנתית מסובסדת של 480 קובים מים, והמשפחה יצאה לחופשה של חודש. האם היא רשאית למכור את המים באמצעות הוועד, ולהתחלק איתו ברווחים?
ברור שלא, אבל זה בדיוק מה שקורה במגזר החקלאי. בקיבוצים, במושבים, ואצל כל צרכן מים המשתייך לאגודה, מותקן שעון מים אחד בכניסה ליישוב. לספק המים, מקורות למשל, אין מושג מה בדיוק עושים חברי הקיבוץ או בעלי הנחלות במושבים במים שהאגודה מעבירה להם. שעון המים הפרטי של החקלאי, בכניסה לשדה ולבית, חסוי מפני ספק המים וגורמי הבקרה.
הפטנט מאפשר לספסר במים, כלומר לקבל מכסת מים שפירים במחיר נמוך של 1.15 שקלים לקוב לצורכי חקלאות, ולמכור את המכסה בשוק השחור - ולא בהכרח לאחד החקלאים ביישוב. חקלאים רבים הפסיקו לעסוק בחקלאות ועברו לעסקי הספסרות. במקביל התפתחה תופעה לא חוקית של "ניוד מכסות מים". החקלאים החליטו על דעתם לבצע "ליברליזציה" במשאבי מדינה, כך שחקלאי יוכל להעביר מכסת מים לחקלאי אחר באותו מושב, מבלי לדווח על העסקה - שלא נעשית בחינם, כמובן - לרשות המים.
יש להם אינטרס מוצק להסתיר את צריכת המים האפסית שלהם מרשות המים, כדי שיוכלו להמשיך ולמכור אותם לכל המרבה במחיר - במקום להחזיר את המכסה למדינה הנזקקת. יש להדגיש כי מכסות מים שפירים - משאב לאומי מתכלה - נמסרות לחקלאים במחיר מוזל, נאסר בחוק למכור אותן או להשכירן, ויש להחזיר אותן למדינה.
אם החקלאי אינו משתמש במים השפירים שהוקצו לו כדי לגדל פרי או ירק, מדוע הוא זכאי להמשיך ולהחזיק שטחי קרקע לחקלאות? האינטרס של ספסרי המים חודר עמוק יותר מהרווחים שהם מייצרים על מכסות המים: לפני שמתחילים לסחור בתאילנדים, יש לקבל מהמדינה הקצאה של עובדים זרים לעבודה בחממות ובשדות. לכן צריך חקלאי להוכיח שיש לו מכסת מים התואמת את הגידול המוצהר, ולהצדיק בכך את הבקשה לידיים עובדות תאילנדיות. הכול מתחיל במים.
ההתפרעות הגדולה
שעון המים הבודד בכניסה ליישובים החקלאיים ממשיך לשמור על שתיקה שלא תחשוף כיצד מחולקים חשבונות המים בין התושבים מאחורי השער, אך בינתיים כבר זכו חקלאי הדרום לשתי סוכריות נוספות מהממשלה. הם לא יכלו לקוות ללובי חקלאי יותר חזק מזה שהעניק להם את הסוכרייה הראשונה. בממשלה, שב-24 ביולי 2005 החליטה להעניק תוספת מים שפירים לחקלאות בנגב, כיהנו בין היתר ראש הממשלה אריאל שרון (חוות שקמים), שר החקלאות ישראל כץ (חבר מושב כפר אחים) והשר להגנת הסביבה שלום שמחון (חבר מושב אבן מנחם). באותו יום הוחלט לתת תוספת שנתית של שלושים מיליון קובים מים שפירים, שתוקצה "למי שמחזיק כדין קרקע חקלאית", עם עדיפות למי שמחזיק שטחים גדולים ושמייצא ירקות. הקריטריונים עודדו למעשה את מגמת ההשתלטות על מכסות קרקע-מים-תאילנדים.
החלטת ממשלת שרון התעלמה לחלוטין ממאזן המים של המדינה, מיכולת השאיבה שלה, ומהעובדה שחקלאי הדרום כבר החלו ליהנות מהזרמה אדירה של מים מטוהרים מהשפד"ן, שפיצתה אותם על קיצוץ המכסות ב-2001 (תוך שהם ממשיכים לקבל פיצוי כספי על הקיצוץ). זו הייתה תוספת ללא מקור תקציבי, "מחוץ לספרים", ועם ראש ממשלה שנהנה ממנה באופן אישי בחוות שקמים.
עם עוד שלושים מיליון מ"ק לשנה, חקלאי הדרום לא ספגו שום קיצוץ במים; להפך: ההחלטה העניקה להם עוד יותר. וכך יש היום בדרום חקלאים שמכסתם קוזזה בקיצוץ הגדול של 2001 ושזכו בפיצוי כספי, ואז קיבלו תוספת מים מהשפד"ן בלי להחזיר את הפיצוי - ולקינוח, קיבלו תוספת מים שפירים מממשלת שרון. הסוכרייה השנייה ניתנת בימים אלה, ימים שבהם הצרכן העירוני עומד לספוג "היטל צריכה עודפת" במאות שקלים. לעומתו, החקלאים עומדים לקבל פיצוי נוסף, בסך כרבע מיליארד שקלים, בעקבות משבר המים.
רב הנסתר
חקלאים מכרו תמיד מים בשוק השחור. בצנעה. בבושה. היום זו כבר מגפה, ואין בושה. כשמשרד החקלאות עוצם עין ואפילו מעודד - למי אכפת? אם עד לקיצוץ הגדול של 2001 נהג המשרד להוציא דוחות מפורטים של מכסות ושל שימושי מים בחקלאות, הרי שמאז הקיצוץ הסתמנה מדיניות של הסתרת נתונים מפורטים של צריכת מים שפירים בחקלאות. נעלמו גם המספרים המלאים על שטחי הגידול ועל מספרם האמיתי של העובדים הזרים בשדות הנגב. הסתרת הנתונים מנטרלת את האפשרות לחשב במדויק את גודל השוק השחור במים, אך אפשר לאמוד אותו בעשרות מיליוני מ"ק בשנה - דומה למתקן התפלה גדול.
מיהם הנהנים מהקצאות המים באדיבות המדינה? שיחות עם חקלאים מחבל אשכול מעלות ממצא מפתיע: רוב החקלאים הקטנים אפילו לא שמעו על אותה החלטת ממשלה. לעומתם, היו מי שידעו בדיוק איפה חותמים על הטפסים החדשים לקבלת חלק מעוגת המים החדשה שנתנה להם המדינה. משרד החקלאות התבקש לפרט את שמות החקלאים ו/או האגודות שקיבלו תוספות מים שפירים בארבע השנים האחרונות, אך נמנע מלחשוף את הרשימה המפורטת והסתפק בכמויות המים הכוללות (ראו הסבר מפורט בתרשים המצורף).
ביולי אשתקד, עם ההכרה בחומרת משבר המים, יזמה ועדת ביקורת המדינה של הכנסת הקמה של ועדת חקירה ממלכתית. שבועות אחדים אחרי שהוקמה הודיע משרד החקלאות, בשיתוף רשות המים, על "מבצע מים" לשלושה חודשים: חקלאים יוכלו למכור לחקלאים אחרים את מכסות המים שלא נוצלו, למרות החוק האוסר זאת, "כדי להציל את החקלאות מהתייבשות". משמע, נסגרה מכבסת המילים של "ניוד מכסות", וכבר מותר לכל חקלאי למכור מים שפירים בשוק השחור במסגרת "מבצע". מבצע סוף עונה.
מהיכן מגיעים שלושים מיליון המ"ק מים שפירים ליישובי הדרום? מאקוויפר החוף, שבשם הצלתו נערך הקיצוץ הגדול בתחילת העשור. על ההרפתקה הזו משלם משק המים בגדול. גבי שחם, הנחשב לאחד המומחים הבכירים בנושא, העיד בוועדת החקירה: "אקוויפר החוף הוא 'מחסן' המים העיקרי של המדינה בשנות בצורת. מדיניות נכונה ומושכלת של האקוויפר הייתה אמורה להיות צמצום השאיבה בשנים הברוכות והגדלתה תוך הכנת הכלים המתאימים לשנות הבצורת. בפועל, מדיניות זו לא בוצעה (...) הערכה ראשונית מצביעה על שאיבת יתר של כשלושים מיליון מ"ק במשך שנים, שהנה גירעון מצטבר של כ-180 מיליון מ"ק באקוויפר החוף".
אורי שני, מנהל רשות המים, שדחף את הממשלה להכריז בפברואר על קיצוץ של 10% בצריכת המים, הסביר בעדותו בפני ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת משבר המים, כי קודמיו עצמו עין מול ספסרי המים: "בשנים האחרונות לא היה מנגנון אכיפה פעיל (...) הוטלו קנסות, אבל מי שסירב לשלם, לא נקטו נגדו פעולות".
הנגב מתייבש?
מושב אחד דווקא מתפרנס ממכירת מים
שמעון מגן, 60, הוא אחד ממקימי מושב תלמי אליהו שבקצה חבל אשכול, וחקלאי פעיל עד עצם היום הזה. זה שלושים שנה שהוא מתלונן על שחיתות קרקע ומים בסקטור החקלאי, ואין שומע. אחרי מאבק ממושך הוא יצר ב-1985 תקדים, כאשר יצא ממעמד של "חבר אגודה" והשתחרר משליטתה, בעוד כל זכויותיו כחקלאי נשמרות לו באופן אישי, כולל קרקע ומים.
עשרים שנים מתנהלת מערכה שבה מגן תובע מכל הגופים בממסד החקלאות-מים להתנהל מולו באופן ישיר. הוא דורש לאפשר לו להתקין שעון מים כצרכן אישי בכניסה לנחלתו, ולשלם ישירות את החשבון למדינה - לא באמצעות האגודה, שממנה יצא. יו"ר הוועד והאיש החזק בתלמי אליהו הוא מרדכי ביטון, שאינו עוסק בחקלאות. ביטון התמנה לאחרונה ל"רכז מידע" במועצת הצמחים של משרד החקלאות. ועד המושב מחרים את מגן ומתייחס אליו כאל טרחן, שמפריע לניהול עניינים תקין לכאורה.
לטענת מגן, "כמעט בכל מושב בסביבה השתלטו שש-שבע משפחות על אמצעי הייצור, והן מגדלות אלפי דונמים שנשכרו ממי שכבר אינם חקלאים, כולל מים ועובדים זרים. מכסת מים שנתית מושכרת היום בשוק השחור ב-8-12 אלפי שקלים, ועל קרקע משלמים בין 100 ל-120 שקלים לדונם, כך שמי שמשכיר את כל הנחלה מקבל עוד כעשרת אלפים שקלים, ולזה צמודות זכויות לעובדים זרים. אנשים עושים כאן הכנסה צדדית ממכירת משאבי מדינה, מים וקרקע, בניגוד לחוק. היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה ושלטונות המס חייבים להיכנס לתמונה ולהפסיק את ביזוי החוק".
מגן מזהיר כי "נוצרת שכבה של חקלאים גדולים ומקושרים, שפעם קראו להם ראיסים, והם צריכים הרבה מימון, כך שיש גם סכנה של קרטלים וגם כניסת גורמי מימון מפוקפקים לחקלאות. בסופו של דבר יהיו בארץ אולי מאה חקלאים גדולים, שיחזיקו את כל המים, את האדמות ואת העובדים הזרים. חקלאי רגיל לא מסוגל להתחרות בהם, כל זמן שהשיטה מאפשרת ספסרות במשאבי מדינה".
שישים משפחות מתגוררות במושב של מגן, ורק 15 מהן עוסקות בחקלאות. מה עושים עם מכסות המים שמגיעות לכל היתר? הן לא הולכות לאיבוד, מתברר ממסמכי האגודה. עושה רושם שבתלמי אליהו לא סובלים ממצוקת מים, להפך: המושב דווקא מוכר עודפי מים, בעסקות "שימוש בקרקע וזכויות במים", והכנסותיו מהן מאות אלפי שקלים בשנה.
מרדכי ביטון, יו"ר ועד המושב, מגיב: "אין מכירות מים בתלמי אליהו. חקלאי שלא מעבד מחזיר את המכסה לאגודה, ומקבל פיצוי לפנים משורת הדין, באישור".
במאזנים שלכם יש דיווח שנתי על הכנסות מכירת זכויות מים וקרקע מחוץ לאגודה.
"יש לנו שותפויות חקלאיות כחוק עם גורמי חוץ, ללא מים. אין בתלמי אליהו מכירת מים החוצה".
למה הגיע לכם פיצוי מההקצאה הנוספת של 30 מיליוני הדולרים?
"קיבלנו רק את מה שהורידו לנו בגלל הקיצוץ".
שמעון מגן ביקש להופיע בפני ועדת החקירה הממלכתית כדי לומר את דברו. הוא לא קיבל זימון.
ראשונים בשוקת
מי נהנה מהחלטת הממשלה להוסיף 30 מיליוני מ"ק מים שפירים? משרד החקלאות מסרב לחשוף את ההקצאות המדוייקות, אך נתונים שהגיעו ל-G, על הקצאות המים המיוחדות ב-2006, מראים שהצינור הצדדי הופנה במקרים אחדים לאגודות ולדמויות חזקות בענף
מושב עמי-עוז - האיש החזק: אחד מיקירי משרד החקלאות, דוד אוביץ, ריכז כמות קרקע ומים אדירה לעיבוד כ-1,300 דונם - בעיקר של פלפלים - וגם ספח אליו 70 עובדים זרים. גם אחיו, נפתלי אוביץ, ריכז כמות גדולה של אדמות-מים-תאילנדים. עסקיו של דוד אוביץ התמוטטו לאחרונה בעקבות ירידת הביקושים באירופה, עם חובות של 140 מיליון שקלים בהקפאת הליכים זמנית.
התוספת: כ-750 אלף מ"ק.
קיבוץ נירים - גדול מגדלי תפוחי האדמה והבטטות. האיש החזק: השי רובין, מנכ"ל התאגידים החקלאיים המשותפים בנגב המערבי. רובין השמיע טיעונים ביטחוניים כשהסתבר שהקיבוץ חרג ממכסות המים, ודרש ממנהל רשות המים לספק לו את כל הכמות, למרות החריגות, מתוך הרזרבות או ממקורות אחרים.
התוספת: כ-160 אלף מ"ק מתוך 30 מיליון.
חוות שקמים - בעקבות החלטת האב, ראש הממשלה אריאל שרון, קיבלה החווה של גלעד ועומרי שרון ב-2006 תוספת של כ-60 אלף מ"ק. לשאלת G על כמויות המים שקיבלה חוות שקמים בכל שנה, השיב משרד החקלאות: "החלטת הממשלה 3973 משנת 2005 קבעה תוספת מכסה של כ-30 מיליון מ"ק מים שפירים כתוספת למכסת המים הקיימת לחקלאות, ולא על חשבון הקצאות מים. במסגרת זו, תוספת ההקצאה המתוכננת לחוות שקמים לשנת 2009 הנה 115 אלף מ"ק (אחרי קיצוץ של כ-22.6% מהמכסה השנתית של השנה הקודמת)" .
קיבוץ כפר עזה - האיש החזק: ח"כ שי חרמש (קדימה), ראש הלובי החקלאי .
התוספת: 192 אלף מ"ק.
מושב גילת - האיש החזק: מנכ"ל משרד החקלאות, יוסי ישי.
התוספת: כ-250 אלף מ"ק.
מושב מסלול - האיש החזק: שלמה תירוש, מגדל לימונים גדול בעצמו ומנכ"ל אגרקסקו.
התוספת: כ-300 אלף מ"ק.
מושב אוהד - האיש החזק: מאיר יפרח, מזכיר ארגון מגדלי ירקות של משרד החקלאות, ומגדל ירקות גדול בעצמו.
התוספת: 360 אלף מ"ק.
מושב תלמי אליהו - האיש החזק: מרדכי ביטון, שהתמנה לאחרונה לרכז מידע במועצת הצמחים של משרד החקלאות.
התוספת: כ-400 אלף מ"ק.
מושב שדה ניצן - עמי עוליאל, בכיר בתנועת המושבים ובקק"ל.
התוספת: כ-110 אלף מ"ק.
שגרירי תאילנד בישראל
מי הם המעסיקים הגדולים של העובדים הזרים בשדותינו
ברשימת מעסיקי התאילנדים הגדולים בחקלאות יש כמה שמות בולטים. שותפות של גל שפירא ממושב ישע ומאיר מסיקה ממושב פרי גן - שמעבדים אלפי דונמים תפוחי אדמה וגזר במושבים שונים, ושזקוקים לכ-6 מיליון קובים מים בשנה - מעסיקה כשלושים תאילנדים.
דודי אוביץ ממושב עמי-עוז, גדול מגדלי הפלפלים במדינה, העסיק עד להסתבכותו הכספית לאחרונה כשמונים תאילנדים. אחיו, נפתלי אוביץ, מעבד כ-700 דונמים פלפל ועגבניות שרי ליצוא, עם כחמישים תאילנדים. בסכסוך משפטי המתנהל כעת הוגש מסמך מרתק (ראו צילום מצורף), שלפיו נפתלי אוביץ שוכר משני חקלאים לשעבר את כל חבילת המכסות שלהם: שמונים דונמים קרקע, פלוס מכסות המים שלהם, פלוס שמונת התאילנדים שלהם. האחים אוביץ, אגב, מקורבים לשר החקלאות שלום שמחון.
משפחתו של נחום גליל ממושב מבטחים, המקורב לפואד בן-אליעזר, מעבדת כ-500 דונמים עם כארבעים תאילנדים. בני משפחת מאיר יפרח ממושב אוהד מעסיקים כ-25 תאילנדים. דוד צרויה, יו"ר ועד עמי-עוז, ואחיו, מגדל עגבניות ועופות גדול, מעסיקים כחמישים תאילנדים, ולאחרונה העביר החלטה להקצות עודפי מים שפירים של המושב לענף בעלי החיים. ברשימת מעסיקי התאילנדים הגדולים גם האחים כהן, הקשורים שנים רבות לחוות שקמים של משפחת שרון. מעסיקי תאילנדים גדולים הם גם איציק אבוטבול ממושב תדהר, מאיר עזרן באזור נתיבות ומשה עמר ממושב שרשרת.
טיפת מזל
שווה להיות חקלאי
* מחיר קוב מי שפד"ן: החקלאי משלם 86 אגורות.
* מחיר קוב מים שפירים: החקלאי משלם 1.15 שקלים.
* העירוני משלם:
3.20 שקלים לשמונת הקובים הראשונים בחודש, כ-6 שקלים לשבעת הקובים הנוספים, עד 8 שקלים לקוב לכל צריכה נוספת (אם הכנסת תאשר, תושב העיר גם ייקנס ב-20 שקלים על חריגה מ-15 קובים לחודש. בהנחה שכך יקרה, צפוי כל צרכן בזבזן לחשבון מים מפתיע כבר בספטמבר).