גם חוקרים מנומנמים, שספונים שנים במעבדותיהם באוניברסיטת תל-אביב, לא יכלו להישאר השבוע אדישים להודעת הפרישה המאולצת של פרופ' צבי גליל, נשיא האוניברסיטה. איש מהם לא ממש האמין למילותיו המוכתבות כנראה מלמעלה, כשהודיע כי אינטנסיביות הניהול הכריעה אותו וכי הוא מבקש לפרוש כדי להתמקד במחקר בתחום ההתמחות שלו, מדעי המחשב.
גליל, שהובא לתל-אביב לפני כשנתיים מכיסא דיקן הפקולטה להנדסה באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, נראה כמו קורבן של המערכת. ביקשו ממנו להראות תוצאות, לשמור על תקציב מאוזן, ולצאת במסע גיוסים נרחב בחו"ל.
גליל ניסה, אבל מאמציו לא צלחו ולא סיפקו את חברי הוועד המנהל. גליל הפך לקורבן של המערכת לא רק בגלל יכולות ניהול בעייתיות או הבנה לא נכונה של התפקיד. לדברי חבריו לוועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה), התקופה שבה כיהן כנשיא הייתה מהקשות ביותר לכל מערכת ההשכלה הגבוהה, והיא זו שהכריעה את הכף.
מאבקי שכר ושביתת מרצים בשנת כהונתו הראשונה, ומשבר כלכלי עמוק שהעיב על מצבה הכספי הרעוע ממילא של האוניברסיטה בשנת הכהונה השנייה, היו כנראה יותר מדי עבור נשיא חדש.
גם הנשיאים האחרים נאלצו להתמודד עם בעיות דומות, אבל בעוד שלהם היה קצת יותר ותק ומרחב פעולה גדול יותר, גליל נאלץ לעשות זאת ללא ניסיון, כשכל העיניים והביקורת מופנים אליו, בתור נשיא האוניברסיטה הגדולה בישראל. מי יודע, אולי בתקופה אחרת, הוא היה מחזיק מעמד יותר זמן.